להוציא מידו דאמרי' דנתן לו כדי לחיים דבריו אפילו אם ידוע דלא נשתעבד אפ"ה ניחא ליה דליקום בהמנותיה ועל המותר הוא דהדר כ"כ הטור וכתב הסמ"ע דהאי דינא בהודה לו מתחלה שלא בעדים דאי בעדים א"נ גם על המותר טעיתי דודאי דקדק בחשבונו קודם שמודה וכ"כ בפרישה והש"ך ס"ק ע"ב השיג וכתב דמתשובת הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים ע"ש וע"ת שהעליתי שהפשט כדברי הרא"ש יותר נכון כמ"ש הפרישה מהש"ך אך מ"מ העליתי דשני תי' בהרא"ש תלוי בשני דיעות אם לא אמר מנה לי בידך אם בה יש דין מ"ג או לא והרא"ש לשיטתו אזיל עמ"ש באריכות והנה דעת הב"ח אם איכא עדים דבאמת טעה מ"מ לא יוכל להוציא מה שכבר נתן והש"ך השיג והניח בצ"ע אי יוכל להוציא או לא ובתומים הסכמתי לדינא לב"ח ע"ש מילתא בטעמא:
אורים ותומים, אורים · סימן קכ״ו, מ״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.