אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, ע׳

כגון שהשליכו לנהר מקור דין זה נובע מתשובת הרא"ש כלל ל"ט באחד שהיה לו למסור השטר ליד שמעון וטעה הסופר ומסרו ליד אביו של שמעון ומת והפסיד שטרו ופסק הרא"ש דזה לא הוי בגדר פשיעה דפטור בו בשטרות רק הוי כמשליכו לנהר ומזה כתב רמ"א לקמן בסי' ש"א ס"א בשטר בשומר שמסר לשומר חייב והשיגו הש"ך כאן ושם דמי גרע מפשיעה וג"כ פטור וכ"כ מהרי"ק וכתב הש"ך דשם מיירי בתשובת הרא"ש דלא נתנו לאב בתורת שמירה רק לגמרי ע"כ ואם הדין אמת כמ"ש הש"ך דודאי שומר שמסר לשומר פטור מכל מקום לא הבנתי תי' הש"ך דמהו שמסרו לגמרי האב ראה שטר שהוא של בנו ולקחו מיד השומר הרי קיבל שמירה על עצמו ומסרו לבן דעת גמור ואם כי חשב שהוא שלו ולא של בנו פשיטא דמשמרו ואפילו נאמר הואיל ואין שלו אין משמרו כ"כ מה בכך מכל מקום מידי יותר מפשיעה לא מצית משוי ליה ועוד הרא"ש סיים שם בתשובה אם בא האב לסופר בתורת שליחות בנו אם ידוע שהאב שולט בנכסי בנו אין לחייב סופר ע"ש וקשה מה איריא שבא בשליחות בנו הא סגי כשאומר לו הא לך שטר בנך ג"כ הוי שומר שמסר לשומר פטור ואפי' לא שולט בנכסי בנו כלל ואין בנו מאמינו כלל. ומה זהו שהאריך הרא"ש בתשובה בהך דינא דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד ע"ש ולכן נראה ברור דשם היה ידוע שאביו של שמעון היה מאבד השטר ושורפו וכדומה כנר' מלשון השאלה שם שהגיע לו היזק מחמת זה ואם כן כיון שאביו חייב ואביו אינו לשלם ויתמי לא ידעו מזה כלום הוא הסופר שמסרו חייב לשלם דמ"ש דהוא אבדו או שלוחו ושומרו. וזהו שכתב הרא"ש דלא תימא מ"ש שבא גנב ונטלו ושרפו או שהאב נטלו ושורפו וע"ז קאמר דהואיל דיהיב ליה ה"ל כמאבדו בידים דמ"ש הוא ומה שנא אביו ואם אביו חייב אף הוא השומר חייב ולכך לא מהני במסרו בתורת שמירה והוא שליט בנכסי בנו דמה בכך דמ"מ האב חייב ואם כן אי ליכא לאשתלומי מאב הוא חייב כדעת הרא"ש להדיא לקמן סי' רצ"א ע"ש בטור ולכך קאמר הא בא אביו בתורת שליחות וידוע דשליט בנכסי בנו אם כן יצא ידי חזרה ואסתלק לגמרי ופטור וא"ש הא אם נוכל לתלות שפשע בו האב אף סופר פטור דידו כידו ובפשיעה פטור: