אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, נ״ב

יכול לחזור בו והש"ך השיג ע"ז וכתב דהריב"ש לא אמרה רק לסניף בעלמא ובדרך אפשר ולקושטא דמילתא אין לו שורש כלל לדינא ועיין מש"ל דמשמע קצת בדברי הרי"ף כמותו אבל מכל מקום לדינא לא ידעתי לי' פתר דכיון דקי"ל כרמב"ם דע"א בשטר מהני אם כן איך אפשר דיכול לחזור בו אם כן איך היום נוציא ממון לאחר יבא העד ויחזור בו והוא דבר אין לו שחר ואולי סבירא ליה דיש לו שטר בע"א א"י לומר פרעתי משום דהוי מתוך שאיל"מ ואם ע"א אומר פרוע נאמן דע"א פוטר משבועה ולפ"ז הא יש לע"א מגו דפרוע והתו' הקשו בשני עדים ותי' מגו דבי תרי ל"א וזה לא שייך בע"א וצ"ע. כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י בשובר שחתומי' עליו ב' עדים וכתב עד השני נתקיים ולא חת"י עד הראשון אלא שעד השני אמר כשחתם עצמו כבר היה עד הראשון חתום וגם הסופר העיד שכתב הוא לשובר ובפניו נעשה הקני' על השובר וחתמו העדים לשובר והכשיר הרמ"א לשובר משלשם טעמים ראשון דכתב סופר וע"א כשהסופר לפנינו ומעיד שזהו כת"י מצטרף לענין בני חורין וה"ה לענין פרעון ועל טעם זה השיג הש"ך דלא מהני כתב סופר אלא כשהסופר מעיד שיודע מגוף הלואה וכמו בגט שיודע מגיף הגירושין אבל אין מועיל במה שמכיר כתיבתו ונכון עמו ואפשר גם רמ"א כוונתו בכך ששם הסופר ידע מגוף ענין ג"כ שהוא אמת, והטעם שני דהואיל דהסופר ידע הקנין מצטרף הוא עם העד התתום שנתקיים כת"י דלענין בני חורין לא בעינן עדי קנין בעצמן וכאן בפרעון על כתובתה הוי כמו ב"ח והש"ך השיג דהא נ"מ טובי לענין טריפת הלקוח' כמבואר בגמרא דב"מ פ"ק ולקמן סי' ס"ה סי"ח ואני איני מבין דבריו דזהו בגמרא הכל טרם דאיתא לשמואל דהמוכר שט"ח ומחל מחול אבל השתא דקי"ל לדשמואל ולכך המוציא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דליכא למיחש לקנוניא אם כן כיון ששני עדים מעידים על הפרעון אין לך מחילה גדולה מזו ומה נ"מ אם מכרה כתובתה איהו דאפסיד אנפשיה הלא בידה למחול ואין לך מחילה גדולה שעדים מעידים על ק"ס על השובר והרי הוא מחילה גמורה ופשיטא דמהני ולא משגיחין בקלא ובפרט בקנין הא דבעינן לגבות ממשעבדי דוקא עדים שקבלו הק"ס ולא אותן שהיו במעמדו הטעם כמ"ש רשב"א דאל"כ יביא הרבה כתוב ויטרוף ויחזור ויטרוף וטעם זה לא שייך בפרעון כלל דמ"ש זה מזה ולכן אין לדברי השגת הש"ך כלל מקום וטעם ג' כתב רמ"א דהואיל דזה אמר דחתום עד הראשון טרם שחתום הוא א"כ אף דאינו מכיר חתימתו אמרינן כמו גבי כותי חבר דלא הוה מחתם לישראל מקמי' והוה כמעיד על חתימתו ומצטרף עם הסופר שמעיד גם כן על חתימתו וע"ז טען הש"ך בממ"נ אי אמר שראה שחתם מקמי' רק שאין מכיר חתימתו א"צ לראי' ואין לך קיום גדול מזה דהא ראהו שחתם ויש לו סימן מובהק דהיא היא מה שחתם בפניו דהוא חתם בצדו ואם אומר שלא ראהו חתום רק כשבא לחתום מצאהו חתום לפניו עד אחד מה יועיל זה הלא אינו יודע מחתימתו כלל ואולי זייף הבעל והחתים בשקר ע"א והוא חתם בצדו ויפה טען ודברי רמ"א צל"ע בזה: