אורים ותומים, תומים · סימן ל״ה, ד׳

אפילו הוא לבדו עיין סמ"ע ס"ק י"א וי"ג דסבירא ליה דלדעת המחבר שנמשך אחרי דעת הרמב"ם גם בעדות הינומא יכול להיות לבדו וא"צ אחר עמו והש"ך כתב דבא"ע סי' צ"ו כתב המחבר להדיא דבעי אחר עמו ע"ש ודברי שניהם אין מובן לי כלל דנראה מדבריהם דקטן לבדו נאמן בהינומ' לדעת המחבר וזהו לא עלה בשום דעת פוסק דאיך אפשר להוציא ממון עפ"י ע"א ובמשנה קתני אם יש עדים וכמ"ש הריב"ש ועוד וכי לא יכול הבעל להכחישו ואפילו הוא גדול מתחילה ועד סוף הלא בעל יכול להכחיש אותו ואם אינו בגדר שיעבוד קרקעו' יכול להטיל עליו שבועה להכחיש העד אבל ח"ו שנוציא ממון עפ"י ע"א ולכן ברור לכ"ע צריך להיות ב"ע וע"פ שנים יקום הדבר רק אי כל שנים יכול להיות קטנים שהגדילו או א' צריך גדול מתחילה ועד סוף בהינומא בזו יש חילוק בין דעת התו' והרא"ש ורמב"ם דלדעת התו' צריך להיות אחד גדול מתחילתו דהואיל שיש גדול עמו עלה קאי אף על הינומ' ולרמב"ם דלא קאי על הינומ' יכולים להיות בהינומ' אפי' שנים קטנים מתחילתן רק עכשיו הגדילו הואיל ורוב נשים בתולות נשאו' אבל מכל מקום צריך שיהיו שנים ולכך המחבר בא"ע כתב והוא שיש אחר עמו ולא הזכיר גדול מתחילתו עמו וכן הרמ"א דכתב גבי תחומין אפילו לבדו הוא לאפוקי דשם בעינן שנים אבל לא מיירי כלל אם בעי גדול מתחילתו ועד סופו: