אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ב, ה׳

פטור הנתבע ואפילו ידע שליח כיון דנתבע לא ידע סמ"ע והש"ך השיג ואין דבריו מוכרחים דהא הבעה"ת יהיב טעמא אנא אשליחתך והימנותא דידך קא סמכינא ואת פשעת דהדרת ביה וא"כ מה נ"מ אי השליח ידע או לא ידע אדרבא יאמר הנתבע על הימנותך ועל הימנותא דשליח קסמכינא כי כיון דידע מביטול השליחות לא היה לו ליקח הדבר ממני ופשוט איברא דהסמ"ע נתקשה דבסעיף ג' כתב הרמ"א בביטול הרשאה דאם המורשה לבד ידע מביטול השליחות דג"כ בטל ונחית לחלק בין ממון לדין דיאמר מה אפסידתך וכו' ואין זה מספיק דדין זה מלשון הרא"ש פרק המרובה דכתב דאם לא ידע המורשה ודייקינן הא ידע בעל והרא"ש סיים וכן אם נתן לו ממון ונאנס פטור הרי דגם בזה בעינן דלא ידע הא ידע חייב וזהו דלא כסמ"ע דס"ל לענין ממון לעולם פטור ועיין דרישה ולכן נראה דבמחלוקת שנוי דב"ע ובעה"ת הם סברו דאף שליחות אינו מועיל ביטול וצ"ל הטעם כנ"ל אנן אהימנותא דידך קא סמכינא וכו' וא"כ לפי טעם זה מה נ"מ דשליח ידע כיון דנתבע לא ידע אבל הרא"ש דס"ל בשליח בעדים מהני ביטול ש"מ דלא ס"ל סברא זו משום כיון דאינך חייב ליתן ה"ל לחוש רק בהרשאה ס"ל דלא חשש לביטול כיון דטרח לכתוב הרשאה רק א"כ יערים ויבטל השליחות ויראה אם יזכה בדין הרי טוב ואם לאו יאמר דבטל לכך ס"ל לרא"ש דלא מהני וזהו אם לא ידע המורשה אבל בידע המורשה א"כ תו ליכא למיחש לערמה דמהכ"ת יערים המורשה ושארית ישראל לא יעשו עולה וא"כ הדבר במחלוקת שנוי והרמ"א דכתב דין זה דגם לעיל הביא דעת הרא"ש דיכול לבטל שליחות אבל לדעת המחבר לא תליא כלל בידיעת מורשה ודוק וכן דעת הש"ך בס"ק י"א דהרמב"ם חולק בזה והאריך ולענ"ד א"צ לאריכות דלמ"ד דלא מהני ביטול לשליחות לא מהני ידיעת מורשה ופשוט לענ"ד: