אורים ותומים, תומים · סימן ק״ה, א׳

ואפילו עשהו שליח דעת הש"ך להסכים לפי' רש"י דשליח מהני והיינו אם משלם שכרו ושכרו לשליחות הזה דחזר דינו להיות כפועל דידו כיד רבו דאמרינן להדיא דיכול לזכות לבעה"ב. ובאמת לישנא דרש"י מאחר שלא עשהו שליח לזכות לו משמע דלא כש"ך דהל"ל מאחר שלא שכרו. איברא יפה דיבר הש"ך בזה דרש"י דס"ל לחלק בעשהו שליח או לא יליף רש"י מהך דאמרינן דפועל יכול לזכות לרבו וסבירא ליה לרש"י מה הבדל יש אם עובד לו בשכר או בחנם מה מעלה ומה מוריד זה לגבי אחרים ואם הוא יאמר הריני כאלו התקבלתי שכר ומה נ"מ זה לגבי אחרים וטובת הנאה שמחזיק לו ג"כ שוה פרוטה ולכך ס"ל רש"י ה"ה שליח באמת ובהכי ניחא מה דהקשו מה פריך הגמרא מפועל הא לרש"י שליח מצי לתפוס דלפמ"ש רש"י לא אמרה אלא בתר דמשני הגמרא פועל שאני ומזה למד רש"י ה"ה לשליח דמ"ש אבל בס"ד באמת אף שליח אינו. והנה המהרש"א הקשה בכתובות פ' הכותב דמה קשיא ליה לתוס' על רש"י מהך עובדא דימר בר חשו דעשהו שליח לתפוס ומ"מ אמרינן דה"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים הא אף רש"י לא אמרה אלא במקום דיכול לזכות לנפשו כמו מציאה אבל בב"ח ולא חייב לשליח לא אמרו רש"י כלל וכ' מהרש"א דלא נראה לתוס' לחלק בכך. ואמת כי לא נראה לתוס'. כי הלשון ברש"י דלא עשהו הנושה שליח סתמא איירי אפילו אין לו לתבוע ג"כ בלוה אבל ברור לענ"ד דזהו היה כוונת רש"י בלי פקפוק דס"ל לרש"י כי אמרינן יד פועל כיד בעה"ב היינו במציאה דיש לפועל יד בו א"כ אמרינן ידו כיד בעה"ב וזכיה שלו הוא לבעה"ב אבל במקום דאין לפועל יד בו כלל כגון חוב ולא חייב לו איך שייך ידו כיד בעה"ב כיון דלית ליה יד ביה כלל ולכך לא כתב רש"י הך מילתא בשום דוכתא דשליח מהני רק בב"מ בס"ד דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו באופן זו כתב רש"י דשליח מהני דמצי זכיה לנפשיה אבל במסקנא דבמציאה בלא"ה קנה לגבי חוב לא חילק רש"י ואיך נדחה סברא זו לגמרי הא המרדכי פ"ק דחולין נסתפק אי פועל של בעה"ב יכול לתפוס חוב של בעה"ב ולכאורה קשה הא גמרא ערוכה שאני פועל דידו כיד בעה"ב אלא ספק שלו הוא דוקא גבי מציאה דיש לו יד אבל לא בב"ח דאין לו יד וכן נראה מסתימת כל מחברים דאין מגיד בפועל ושכירו של בעה"ב יכול לתפוס משל לוה כדמשני הגמ' ידו כשל בעה"ב וכן הרי"ף השמיטו הך קושי' ופירוק בגמ' וכן הרא"ש אלא דס"ל דלא הוי כהלכתא דלגבי חוב לא מהני פועל כהנ"ל. ולברר יותר אן נטה לבב רש"י ז"ל נראה ונחקור במ"ש רש"י ביצה דף ל"ט בבור של רבים מילא ונתן לחבירו דפליגי ר"ש ור"נ אי כרגלי ממלא או למי שנתמלא לו וס"ד דפליגא אי ביר" דהפקרא או בירא שותפי נינהו ופירש"י בירא דהפקרא וקי"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה תבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והמגביה קנה ור"נ ס"ל בירא שותפי נינהו וכל ישראל שותפין בו וכשאמר לו חבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחתו נעשה זה שלוחו ואין זה מגביה מציאה ע"ש. הרי דלר"ש דס"ל בירא דהפקרא אף דנעשה שלוחו מ"מ לא קנה חבירו וזהו דלא כמ"ש לדעת רש"י דבשליחות לכ"ע קנה חבירו ומתחלה עלה ברוחי ליישב ג"כ מה ביקש רש"י בזה דעשהו שליח למלאות ומנ"ל דאיירי בכך דלמא פשוט דמילא לחבירו בלי שליחות אלא דקשיא ליה לרש"י דלמסקנא ג"כ יהיה כל סוגית הש"ס פה דלא כהלכתא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"כ לכ"ע לשיטת רש"י כרגלי מי שנתמלא לו ובטלה מחלוקת וגם כמעט קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"י מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וקיי"ל הלכה כר' ששת באיסורי כרגלי הממלא דלא קנה חבירו לכן מפרש רש"י דבאמת איירי דעשהו שליח אבל אמר מלא לי ולא אמר זכה לי וא"כ אף לר' יוחנן מגרע גרע ולכ"ע לא קנה חבירו וכמבואר בגמרא ב"מ משנה אמר תנה לי ולא אמר זכה לי דבזה מגרע גרע ושתיקתו היה יפה מדיבורו וא"כ אף בהך שמעתא איירי בהך גוונא ולכ"ע לא קנה חבירו ונחלקו אי קנה מגביה או לא כמ"ש רש"י בס"ד ובמסקנא וא"ש ולק"מ דרש"י מודה דשליח שאמר לו תנה לי לכ"ע לא קנה. ובזה יש להבין קושית התוס' על רש"י בד"ה הבא דהקשו לפי' רש"י דפליגי ר"נ ור"ש במסקנא דלכ"ע המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק פליגי אי המגבי' קנה לעצמו והקשו התוס' דאין סברא שיקנה המגביה לעצמו בלי כוונה ולכך פיר"ת דר"ש סבר קנה חבירו מגו דזכה לנפשיה וא"כ אין למי שנתמלא לו יותר זכות בתחום כי אם במה שהיה יכול הממלא לזכות בו ור"נ ס"ל לא קנה חבירו והוי הפקר עוד תי' התוס' בשם רשב"ם דר"נ ס"ל קנה חבירו דבור מלא מים לא שייך חב לאחרים ול"ק ר"נ אר"נ ע"ש. וקשה א"כ עדיין קו' התוס' דאין סברא שיזכה בו המגביה בלי כוונה במקומו לפי' רשב"ם לפי מסקנא דסבירא ליה לרש"י לא קנה רק כרגלי הממלא דלעצמו קנה וקשה ג"כ איך יקנה בלי מתכוון. מיהו זהו י"ל דאף רשב"ם סבירא ליה סברת ר"ת דאם זכה לחבריה במגו דזכה לנפשיה לא מצי חבירו לזכות רק במה שהוא לעצמו. רק זהו סבירא ליה לדוחק דיהיה הפי' כרגלי מי שנתמלא לו משום דהוי הפקר דהלשון משמע תיכף מעת המילוי זכה תיכף חבירו ואפילו בא אדם וזכה בו קודם שהגיע ליד שנתמלא לו ולכן פי' הוא דר"נ דס"ל למי שנתמלא סבר במים דליכא חב לאחרים מגביה לחבירו קנה חבירו בלי טעם מגו דזכיה לנפשיה ואם כן הוי כרגלי מי שנתמלא לו תיכף אבל ר"ש סבירא ליה לדינא כר"י דאף במים לא קנה חבירו רק מתורת מגו ולכך הוי כרגלי הממלא כמ"ש ר"ת ועיין ב"מ דכתבו התוס' שני תירוצים אלו בשם ר"ת ומשמע כהנ"ל אך מ"מ בין לפירוש רשב"ם ובין לפיר"ת קשה בס"ד דאמרינן ר"נ ס"ל בירא דשותפי ור"ש סבירא ליה בירא דהפקירא ולכך כרגלי הממלא קושית התו' במקומו איך יזכה בו הא הוי בלתי מתכוון ובס"ד ל"ל דאמר אינו זוכה רק מי שנתמלא אינו זוכה רק מתורת מגו כהנ"ל. דלפיר"ת הא זה אמרי' במסקנא אבל להס"ד א"א לומר כן דהא ר"נ ס"ל המגביה מציאה לא קנה חבירו אפילו דאית לי' מגו וא"כ בס"ד אף ר"ש סבר כן דכי נימא בתרתי פליגי במגביה מציאה אי קנה חבירו וגם אי בירא שותפי או הפקר נינהו דבר זה לא יתכן וא"כ ע"כ דס"ל דהממלא זכה בו וקשה קושית התוס' ואי לס"ד ניחא אף למסקנא נוכל לומר כן לשיטת רש"י דהא בשביל הך סברא לא חזר בו גמרא וש"מ דסברא מעליא היא וצ"ע קושיא זו. אמנם לפי הנ"ל ניחא דיש להבין מה החרי התוספות איך יזכה לעצמו בלי כוונה הלא סברא היא אם זוכה בהפקר דעתו לזכות לחבירו ואם אין חבירו זוכה זוכה לעצמו ועיין באסיפת זקנים לב"מ שכתב כן בשם הרא"ש רק באמת מתניתין קשי' לי' ראה מציאה וכו' ואמר אני זכיתי בו זכה בו טעמא דאמר זכיתי בו הא סתמא לא וקשיא למ"ד המגבי' מציאה לחבירו ל"ק חבירו ולא מוקי למשנה דאמר תחילה א"כ מה איריא דאמר זכיתי בו הא סתמא נמי קנה והל"ל במשנה סתם הרי המגביה זוכה בו ולמה קתני דצריך לומר אני זכיתי בו אלא ש"מ דמסתמא ל"ק לעצמו כשהגביה לחבירו אף דחבירו ל"ק. רק יש לחלק אם מגביה סתם מהפקר אמרינן מסתמא לזכות בו הגביהו רק דעתו לזכות לחבירו ואם אין חבירו זוכה זוכה הוא לעצמו אבל אם ע"י צווהו ושליחות חבירו הגביהו א"כ מעולם לא הגביהו לצורך עצמו רק בשביל חבירו ובשליחתו ואם חבירו אינו קונה איהו עכ"פ שליחתו קעביד ומהכ"ת שיזכה הוא כי לא לכך הגביהו וא"ש כמ"ש דלפיר"ת ורשב"ם לא מיירי במילא לחבירו ע"י שליח' חבירו שצוה לו למלאות לו ולא ק' הא הוי מסקנא שלא אליבא דהלכת' כי לשיטתם המסקנא אליבא דהלכת' דקנה חבירו וא"כ שפיר י"ל בס"ד כסברא הנ"ל אם אין חבירו קונה לעצמו קונה דלא לחנם מלאהו ולא קשה מהמשנה דשם הגביה בשליחות חבירו כדתנן א"ל תנה לי וא"כ לא קנה לעצמו מהסתם עד שיאמר זכיתי בו ולק"מ אבל לפירש"י דאיירי בשליחות והיינו כמ"ש כדי שיהיה הסוגי' אליבא דהלכתא אם כן שפי' הקשו דלא יתכן דיקנה לעצמו בלי כוונה כיון דבשליחות מלאהו וקשיא ליה המשנה כנ"ל וא"ש: אך כל זה דוחק ברש"י דא"כ אף במסקנא ה"ל לרש"י לפרש דאיירי בשליחות ונבאר דלא אמר זכה לי רק מלא לי בביאור היטב. וגם בזה יש לדחות קו' התוס' על רש"י מהך דימר בר חשוב כתוב' דאמר לשלוחו זיל תפוס דאמר ליה הביא לי ולא א"ל זכה לי ומיושב כל קושי' התוס' ולכן באמת נראה דרש"י היה מוכרח לפרש דעשהו שליח למלאות והוא דקשיא לרש"י קושי' המחברים איך אפשר לומר אם המגביה לחבירו וחבירו לא קנה דהוא המגביה קנה איך קתני מי שלקח הפאה וכו' יתנהו לעני הנמצא ראשון הלא הוא בעצמו זוכה בו וא"כ חייב ליתנה לעני שאמר דפיך זו צדקה והרי עליו בכלל נדר ותי' דמיירי בעשיר ע"ש בא"ז. ולפ"ז ר"נ דס"ל מעני לעני מחלוקת דהמגביה מציאה ל"ק צ"ל דאף המגביה ל"ק ולפ"ז קשה במסקנא באמת ר"נ ור"ש בהא פליגי ור"ש סבר ג"כ המשנה אף מעני לעני מחלוקת דהא לפירש"י לכ"ע לא קנה חבירו וא"כ קו' הנ"ל במקומו ואיך יסבור ר"ש דהמגביה קנה ומכ"ש בס"ד דפליגי בבירא דשותפי או הפקרא וכי נימא בתרתי פליגי א"כ בזה שוה ר"ש לר"נ דלא קנ' המגביה וא"כ מה בכך בירא דהפקרא איך יזכה הממלא הא המגביה ל"ק לכן ס"ל לרש"י דודאי סברת ר"ת נכון אם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם מגו דזכי' לנפשי' אין לחבירו יותר מתחום הממלא ולכך ס"ל לרש"י דר"ש ס"ל פה ל"ק חבירו והוי כרגלי הממלא ולא דלא ס"ל כר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא רק ס"ל הטעם דזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש המחברים תינח היכי דיש לו לזוכה זכות עי"כ אבל כאן בממלא לו מים אלו לא זכה בשבילו עד שיגיע לידו היה כרגליו ועכשיו דזכה לו גרם רעה דהוא כרגלי ממלא לחומרא וגם ברגליו ג"כ ודאי לחומרא וא"כ זהו שזכה לו לחובתו וא"כ לא שייך זכין לאדם וכו' וס"ל לרש"י דזכה בו המגביה ולא קשיא ליה מהך מתני' מי שלקט פאה דשם שפיר יתכן בעשיר דבעלמא ס"ל לר"ש מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כר"י וא"ש. והא ל"ל בעשהו שליח למלאות א"כ לא שייך אין חבין לאדם כיון דנעשה ברצונו דא"כ לא יתכן טעם ר"נ דס"ל כרגלי מי שנתמלא דרש"י ס"ל בשליח לכ"ע קנה חבירו והיינו ביש לשליח יד לזכות בו כמ"ש במהרש"א בכוונת רש"י וא"כ הדרא סברת ר"ת לדוכתיה דאין לו יותר מן כמה דמצי זכי לנפשי ולא יותר. ואיך יהיה יותר בתחום מן תחום של השליח ולכך ל"ל בשליח רק מעצמו מילא ולכך לא גריס רש"י קנה חבירו וא"ש פלוגתא ולק"מ אבל בס"ד ק' אילו ביר' דהפקר מודה ר"נ לר"ש הא ר"נ ס"ל מעני לעני מחלוק' ומוכח דלא קנה לנפשי' וצ"ל ודאי דאף ר"ש ס"ל אלו לא קנה חבירו לא הי' ממלא זוכה ולכך בס"ד הוצרך רש"י לפרש דמוקמינן בא"ל למלאות וא"כ לכ"ע קנה חבירו ולכך ס"ל לר' ששת כרגלי הממלא כסבר' ר"ת דלא עדיף חבירו ממנו כמש"ל גבי שליח ור"נ היה מודה לו בשליח רק לס"ד ס"ל בירא דשותפי נינהו וא"ש ודברי רש"י ברורים וזקוקים והכל ניחא ואין כאן תרי פלוגתא הן בס"ד והן באמת ולק"מ. ולכך א"ש ג"כ הנ"ל דלא הקשו התו' לרש"י בס"ד דלא יתכן דיזכה המזכה כיון דמיירי דעשהו שליח ובזה שוה רש"י לר"ת ודוק וממילא נראה דרגלים לדבר בישוב דברי רש"י דלא אמרה רש"י למסקנא ועוד עשיתי סמוכים בזה לרש"י דהא דס"ל לרש"י דשליח ודאי מצי לזכות דהא חצר באינו עומד בצד שדהו ומשתמרת משום שליחות אתרבי וא"כ איך קונה החצר המציאה הא שליח א"י לזכות מציאה ואיך יכול החצר לזכות לבעל בתורת שליח' ולכך ס"ל לרש"י דשליח ודאי יכול לזכות וזהו הכל להס"ד אבל לפי דקי"ל במציאה לעולם קנה במגו דזכי' לנפשי' א"כ בלא"ה חצר קנה ואע"ג דבחצר לא שייך מגו דזכיה לנפשיה התורה הקישו לשליח משא"כ בס"ד דאין שליח קונה כלל מציאה איך יתכן בחצר דיקנה מציאה משום שליחות מה דשליח גופיה לא קנה. ועיין בס' אס"ז בשמעתא חצר משום ידה אתרבי ולא גרע משליחות דהביא דעת מרבוותא דכתבו כן דל"ל במציאה משום שליחות דהא שליח מעליא א"א לזכות במציאה. אבל הריטב"א העלה לפירש"י דבמשתמרת הוי כשליח וקונה מציאה וא"כ הוכיח רש"י דינו בכל אופן. ועיין לקמן סי' רמ"ח ס"ג וסמ"ע ס"ק ו' דקונה במציאה משום שליחות ודוק. ועוד זה מצאתי בב"ק דף ע' בפלוגתא בהרשאה אי שליח שוי' כ' רש"י להך לישנא אי תפס משל נאמן מפקינן דהוי תופס לב"ח הרי דמורה לנו בבירור דאפילו שליח לא מצי לתפוס בב"ח. וא"כ הדבר ברור דלמסקנא לא אמרה רש"י. ומהר"א ששון כתב דריטב"א בגיטין הסכים לפירש"י ואינו בידינו אבל הריטב"א לב"מ כתב להדיא דלא כפירש"י דאף שליח לא מצי לתפוס ומי יודע איזה נשנית באחרונ'. ולכן אין לזוז מדברי התוס' והמחברים ופסק הטור וש"ע והנה בפועל גופיה דנסתפק המרדכי בחוב באמת ג"כ צ"ע כמ"ש דהפוסקים השמיטו ומטעם שכתבתי דדוקא במקום דאית ליה לפועל יד דדחוק לומר דהשתא דקיי"ל במציאה דקני תו לא צריכין לשנויא דר"נ פועל שאני. דמהכ"ת לחדש פלוגתא חדש' מה דס"ל לר"נ בהדיא ולא מצינו פלוגתא. ואיברא לכאורה נראה דפועל דשכרו ללקט מציאות אינו יכול לזכות לעצמו כלל ולי' ליה יד לזכות כ"כ דלא הדר ביה רק לרבו דאם נימא דודאי יש לו יד לזכות במציא' רק הואיל אדעתא דהכי נשכר לרבו מחויב ליתנו לרבו א"כ מה קפריך הגמרא מהא דתנן מציאת פועל לרבו די"ל דפועל זכה לעצמו ומ"מ קמ"ל דמחויב ליתן המציאה לרבו כי כך היה תנאי ועל זה שכרו ועכצ"ל דפועל דשכרו רבו לי' ליה יד כלל בעצמו לזכות רק לרבו וא"כ לית ליה מגו כלל. ובהכי ניחא דר"נ ור"ח אמרו תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והקשה רבה לר"נ מהך ברייתא מציאות פועל ויש להבין למה לא הקשה כן לר"ח נמי ולמה דוקא לר"נ הא תרווייהו כחדא אמרו. ולפי הנ"ל ניחא דלר"ח י"ל ר"א היא דסבירא ליה בפיאה זכה לו ואי דהתם יש לו מגו וכאן בפועל ליכא מגו דזכי' לנפשיה הא ר"ח סבירא ליה בפ"ק דגיטין דלר"א זכה לעני אפילו ל"ל מגו כלל אבל ר"נ דקאמר ולימא מר מעני לעני מחלוקת ולא קאמר אף מעני לעני מחלוקת דהא אף בעשיר ס"ל לר"א דזכה לו ש"מ דסבירא ליה לר"נ דאף לר"א בעינן מגו וא"כ שפיר פרכינן לר"נ מהך דפועל וע"ז משני שאני פועל וכו'. איברא התוס' ד"ה ולימא כו' החליטו דלר"א אף לר"נ אמרינן דלא בעינן מגו דהא ר"ח דסבירא ליה נמי כר"נ אמר בפ"ק דגיטין דלא צריך מגו וכוונת דבריהם דלא יקשה מה בכך וכי בשביל דהם סברו כחדא דמגביה מציאה לא קנה יהיה שניהם שוים בהך מילתא דר"א צריך לומר דודאי התוספות סבירא ליה זה לסברא פשוטה מהכי תיתי לעשות מחלוקת בין אמוראי וכיון דחזינן דר"ח סבירא ליה לר"א לא בעינן מגו אף לר' נחמן לימא כן ומהכי תיתי לעשות פלוגתא רק דלא נימא דהוי לר' נחמן פלוגתא רחוקה דהא לרבנן אפילו בעני לעני דאית ליה מגו לא זכה איך נימא לר"א אפילו בעשיר דל"ל מגו דזכה ולכך כתבו התוספ' דהא ר"ח נמי ס"ל דלא קנה ומ"מ ס"ל לר"א אפילו בעשיר זכה לו וה"ה לר"נ דכמו דעביד ר"ח פלוגתא רחוקה כן י"ל לר"נ נמי ומהכ"ת לעשות מחלוקת בין אמוראי וזה ברור בכוונת התוס' אבל צ"ל מה ביקשו בזה אי לר"נ לר"א בלי מגו או דוקא במגו הא לא נ"מ כלל דלא קי"ל כר"נ וגם לית הלכתא כר"א ומה צורך בזה אלא ברור דכוונ' התוס' לשלול תי' הנ"ל דהך ברייתא לר"א ג"כ לא אתי' דאלו היה מקום לתי' זו היה מוכרח דפועל לית ליה מגו ולכך לא מוקמינן כר"א וא"כ אף בבע"ח היה ידו כיד רבו דלענין פועל א"צ מגו אבל כאשר העלו התוס' דלר"א א"צ מגו וא"כ עדיין קשה לוקמי ר"א היא וצ"ל דידע הגמרא דהך ברייתא אליבא דהלכתא נשנית א"כ עדיין י"ל דפועל יש לו יד לזכות וה"ל מגו ובהא אמרינן ידו כיד רבו דהא אית לי' יד אבל בבע"ח דלית ליה יד כלל דהא אינו חייב לו לא שייך ידו כיד רבו וטובי קמ"ל התוס' בזה וגם נראה דבזה שללו פירש"י דאחרי דבררו דהך תי' דאתיא כר"א ליתא א"כ עדיין הקושי' במקומו. למה הקשה לר"נ ולא לר"ח אלא דלר"ח י"ל סברת רש"י דשליח שאני ופועל לא גרע משליח ומשנה דקתני אני זכיתי בו איירי דאמר אני זכיתי תחילה. אבל ר"נ דאמר לימא מעני לעני ומייתי ראיה ממשנה ש"מ דלא מפרש אני זכיתי תחילה ומוכח דאפילו שליח לא קנה ושפיר פריך לי' ממציאת פועל ומשני הגמרא פועל שאני דעדיף משליח. ודלא כש"ך דהשוה אותן וא"כ טובי קמ"ל התוס' לשלול כוונת רש"י דמדמה שליח לפועל ודוק הארכתי קצת בזה לברר שמעתי' ולענין דינא הואיל והשמיטו הפוסקים משמע כמ"ש דוקא במציאה דיש לפועל יד אבל גבי ב"ח לעולם אפילו פועל לא מצי לתפוס ודוק: