המנהג במדינות אלו להטריף כל סרכא מריאה לדופן באיזה מקום שהוא כל שהוא סרכא גמורה שאינה ניתקת ע"י מיעוך ומשמוש וכן אם דבוקה לדופן ואינה מתפרדת על ידי הולכת היד בנחת וכל שכן כשידעינן שניקבה האונא אע"פ שהדופן הצר סותמו היטב ואין לשנות כי מנהג קדמונים היא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם והטעם דמדינא אין להכשיר במגב אונא לדופן כ"א היכא דסביך היטב בבשר הדופן כמו שיתבאר לקמן אי"ה ואנן לא בקיאין האיך נקרא סביך א"ג ס"ל כהפוסקים דמ"מ בעי בדיקת הריאה בפושרין ואנן לא סמכינן אבדיקתינו היכא דהוא לקולא ולכן אפי' נסרכה גב אונא לדופן ויש מכה בדופן נוהגין להטריף דס"ל דמ"מ צריך לבדוק הריאה בפושרין ובנפיחה ואנן לא בקיאין ואפי' ניתקת ע"י מיעוך ומשמוש נהגו להטריף בכה"ג דכיון שיש מב"ד מחלחלת את הסרכא וניתקת בקל ולכן ליכא נפקותא לדידן בכל מה שיתבאר מכאן עד סוף (סעיף ס"ט) ולא כתבתי אותן הדינים כ"א להיכא דליכא מנהגא לבאר מה שנלע"ד אליבא דדינא ואם באיזה מקומות נוהגין היפך ממה שכתוב בכאן ויש להם על מה שיסמכו ראוי שיחזיקו במנהגם:
שמלה חדשה · סימן ל״ט, נ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1891
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שמלה חדשה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.