בועא העומדת על חריץ או אקמט טריפה לא מבעיא אם היא במקום שאין ראוי להיות חריץ או קמט ונעש' כן ובוע' עליה פשיט' דטריפ' דה"ל תר"ל (וע"ל ס"ג) ואפי' הבועא במ"ז מ"מ ריעותא היא אלא אפי' הבועא היא על חריץ אונא עליונה דימין או חריץ הורדא מ"מ טריפה והטעם נ"ל משום דהבועא טבעה להגביה עור הריאה ולהתפשט וכאן טבע העור להקמיט ולידבק בבשר וכשתרצה הבועא להפשיט' תקרע העור ומ"מ בהא דוקא בועא במוגלא אבל במ"ז המכשירים בסמיכי יש להם להכשיר נמי בהא דטבעה להתרפאות ולא להתגדל וכן כל שיסתפק לך בזה נ"ל להקל דאין לדין זה שורש משא"כ ברישא גבי תר"ל יש להחמיר בספיקן עוד נ"ל דאם אינו ממש אחריץ אונא עליונה או חריץ הורדא רק סמוך לו ויש הפרש כחוט השערה בינו לחריץ במראה ריאה יש להקל כדמקלי' כה"ג בבועא בשיפולי לקמן (סעיף י"ט) ודוקא שעומדת באונא עליונה דימין מחציו ולמטה דהיינו לצד השורש (ועיין סימן ל"ה סעיף ט"ו) אבל מחציו ולמעל' אפי' רחוקה מהחריץ יש להטריף אפי' במ"ז משום דשם מתחככת מדוחק ודרכ' ליפסק ומ"מ בה"מ נ"ל להקל גם בהא אפי' במוגלא ובלבד שיהא הפסק חוט השערה בינו לחריץ (כללא דמלתא באונא עליונה של ימין במקומות שנתבאר (בסי' ל"ח) דיתרת מגבא כשר משום שדרכ' ליפצל מפני דוחק אסור שם בועא אף במ"ז שתפקע מדוחק ובה"מ כשר אף במוגלא ובמקומות שיש שם פלוגת' אם יתרת מותר שרי בועא אף בלי ה"מ (ע' ס"ק ע"ד) וכן באונא זו במקום שמתחכך בגרגרת אסור בועא אף במ"ז ובה"מ שרי אף במוגלא וכ"ז חוץ להחריץ אפי' סמוך אצל החריץ (ע' ס"ק ע"ב) אבל אם עומדת שם בועא על החריץ ממש או חוץ לחריץ וקצת הבוע' נכנס לחריץ וכן בחוץ ורדא במוגלא טריפה אף בה"מ ובמ"ז כשר וכן בועא העומדת במקום שאר קמט שאינו דרך כלל להיות שם קמט אם ניכר שהוא מברייתו (עיין ס"ק ס"ז) אבל קמט שניכר שע"י חולי או שא"א לעמוד עליו אם הוא ע"י חולי או מברייתו הוי תר"ל ואזי במוגלא אסור אף בה"מ ובמ"ז שרי בה"מ ומלא רוח שרי בלי ה"מ (עיין ס"ק ס"ח) מיהו צריך לידע שע"פ הרוב דרך הבועא לפעמים להקמיט הריאה וניכר סביבות הבועא כמין קמטים ואין זה תר"ל כי הכל מחמת הבועא ובהתרפאות הבועא יתפשטו גם הקמטים ולא מיקרי תר"ל אא"כ הקמט היה מעצמו בלי הבועא וזה ניכר לבקיאים וצריך בכה"ג לאכנופי טבחי ובכל דינים אלו אם עולה על הבוע' מראה ריאה בשר):
שמלה חדשה · סימן ל״ז, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1891
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שמלה חדשה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
