סידור רש"י · סימן תל״ג, ז׳

כמנין ימות החמה שבכל יום ויום היו מקטירין מנה אחת פרס שחרית ופרס ערבית, נמצא שלש מאות וששים וחמשה מנים כמניין שס"ה ימים, ושלשה מנים יתירין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים לבד החצי מנה של שחרית וחצי מנה של ערבית כדרך שאר ימים, וביום הכפורים כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת סמים דקה (ויקרא ט"ז י"ב), ואותם ג' מנים של קטורת אע"פ שנכתשו עם שאר ביחד ערב יום הכפורים, היה מחזירה למכתשת שעשה בצלאל וכותש(ה) אותה יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, דתניא מה ת"ל דקה, והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, ומה ת"ל דקה, שתהא דקה מן הדקה, כלומר שתהא דקה ביותר, שצריך להיות דקה מחברתה, ולאחר כתישה היה כהן גדול נוטל מלא חפניו, מאותן שלשה מנים, ומעלה ומקטיר ומאותן שלשה מנים נשאר לפי שאין לך מלא חפניים מחזיקין אפילו חצי מנה של קודש שהוא מנה שלנו שמנה של קודש כפול היה, ולפי שאין מדה לחפניים אלא כל כהן גדול לפי מה שהוא, יש חפנים גדולים ויש חפנים קטנים, לפיכך הוצרכו להוסיף על שלש מאות וששים וחמשה מנים שלשה מנים, לצורך כן ששיערו חכמים אין לך חופנים גדולים שבעולם מחזיקים יותר משלשה מנים ומה שהיו עושין ממותר שלשה מנים, מפריש ממנה שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין שנוטלין שכרן מתרומת הלישכה, ונותנין אותה למחזיקין בדק הבית בשכרן, ונוטלין אותה מתרומה חדשה הבאה בניסן, דכתיב זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ"ח י"ד) אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, במסכת ראש השנה, בכל שנה ושנה בניסן היו מפטמין את הקטורת מתרומה חדשה שלש מאות וששים וחמשה מנין, (ומן) [וכן] מותר המנין שנשאר בכל שנה מן חפינתו של כהן גדול. והאי דנסיב תנא מניין ימות החמה, לפי שכלל בחשבונו ימי חדשי העיבור ואדהכי פסיקא ליה למיתני שלש מאות וששים וחמשה מנין שבכל יום כמניין ימות החמה: