סידור רש"י · סימן מ״א, א׳

תנו רבנן המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפילתו [הרי זה מנביאי השקר] והמגה(ג) [ק] והמפהק בתפילתו הרי זה מגסי הרוח והמתעטש בתפילתו סימן רע לו, ויש אומרים הרי זה מכוער. והרק בתפילתו כאילו רק בפני המלך. המשמיע קולו בתפלתו, לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אם אינו יכול לכיון את לבו בלחש לית לן בה, והני מילי ביחיד, אבל בצבור לאו אורח ארעא. והמגהק והמפהק [ה"מ מלמטה אבל מלמעלה לית לן בה] והמתעטש בתפילתו הרי זה סימן רע לו הני מילי מלמטה אבל מלמעלה סימן יפה לו דאמר ר' זירא הא מילתא איבעיא לי(ה) בי רב המנונא (ותהי לה בכוליה) [ותקילא לי ככולי] תלמודאי, המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. ר' זירא הוה (משטמיט) [משתמיט] מיניה דרב יהודה [דבעי למיסק לארץ ישראל דאמר רב יהודה] כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה (ישבו) יהיו עד יום פקדי אותם וגו' (ירמי' כ"ז כ"ב). אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא [מבית וועדא] והדר איפוק אזל ואשכח לתנא דתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפילה ונתעטש פוסק עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל, איכא דאמרי הכי תנא קמיה היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מתרחיק ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח, ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים [חלולים חלולים] גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, בחיינו חרפה וכלימה ואחריתנו רימה [ותולעה] ומתחיל ממקום שפסק, אמר [ליה] אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי: