לאחר תפלת ערבית קורא שליח צבור איכה וקינות לעגמת נפש ציבור, ואי קרו כולהו לא הוי עיגום, ואינו אלא כקורא בתורה הוי, וחוזר על זכור ה' מה היה לנו כל פסוק לעצמו כמתאונן מוסיף אוי אוי, והציבור עונין אחריו אחר כל פסוק ופסוק זכור ה' מה היה לנו [ומפסוק] ואתה ה' לעולם תשב עד סוף הספר אומר שליח ציבור והציבור כולם כאחד, ואינו מוסיף אוי מפסוק זה ואילך, ושוב אומר קינות לשברון לב ועגמת נפש, ואחרי כן יעמוד לסדר קדושה להיפטר מתוכה ומתחיל ואתה קדוש, ואינו אומר ואני זאת בריתי, שנראה כמקיים ברית על הקינה, ועוד לא ימושו מפיך לא שייך למימר בו ביום, לפי שהכל בטלים בו, ובאבל (צריך) [שרי] למימר, אם גם אבל אסור בתורה, המנחמין מישריא שרו, ואומר קדיש, ואינו משלימו והולכין לבתיהן ולא נותנין שלום זה לזה אלא כנזופים וכאבלים פונה איש איש לו בלא דבר:
סידור רש"י · סימן ת״ו, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.