לפני הפסח כשטוחנין חיטה למצות, נוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחיים של גוי, להיות יושב ומשמר, דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד אלא עד שיטחון, כפי מה שהוא צריך לשלש מצות של לילה הראשונה שהיא חובה, והן צריכות שימור לשם מצוה, אבל השאר אינן צריכות שימור:
סידור רש"י · סימן שס״ח
2 קטעים, בנוסח המקורי.
וגוי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר, אפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי, דאמר מר בציקות של גוים אדם ממלא כריסו הימנו ובלבד שיאכל כזית (בשר) [מצה] באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו, ואינו לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח, הואיל ואחר כך מרקדין אותו בנפה, שאם יש שם חמץ נפה קולטתו:
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.