סידור רש"י · סימן שנ״ו, א׳

חמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו כל ארבע שעות ותולין כל חמש ובתחילת ששית מבערינו או באור או בכל דבר האבוד שלא יראה ברשותו, ואע"פ דאיתותב ר' יהודה במאי דאמר חמץ בפסח בשריפה, אפילו הכי עבדינן כוותיה, משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא (דכריתות) [דתמורה] דתנן ואילו הן הנשרפים וכו', וקא חשב [חמץ] בפסח, דנהי ודאי בביטול בעלמא סגיא ליה, ומיהו עיקר מצותה [בשריפה] כר' יהודה. ועושה מדורה קטנה ושורפו, [אבל במדורת כירתו אם יש שם דוד או סיר או יורה אסור לשורפו] שם פן יהנה ממנו, שהרי הוא אסור בהנאה, ואם לא שורפו בדירתו, ובשעת שריפה לא יברך עליו כלום ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין עליו בשעת שריפה, וכסבורין שזה הוא ביעור שמברכין עליו, ולא היא, אלא מה שמפנה ביתו מן החמץ קורא ביעור, כמו בערתי הקדש מן הבית (דברים כ"ו י"ג), ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת, מבערין הכל מלפני השבת, ומה שמשייר יניחו בצנעה כדי לאכול למחר בשבת [עד ארבע שעות, ושיורי פתיתין שנשארו מבטל בלבו בשבת]: