סידור רש"י · סימן ק״ב, א׳

וזה הוסד מפי רבינו [שלמה] תנוח נפשו בצרור החיים, נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל, והוא מחזיק רביעית [לוג, כדאמרינן אנפק אנבג אנטל מחזיק רביעית] של תורה, ושנו רבותינו מרביעית נוטלין הימנו לידים לאחד ואפילו לשנים ונטילה שאמרו [אינה אלא] בכלי, ואי נמי אם הטביל ידיו בנהר, או במעיין, או במקוה (שלם) [של מ' סאה] סגי. וכשישראל הולך לדרך נוטל עמו כלי קטן ליטול הימנו לידיו, או נוטל שחרית בביתו ומתנה לכל היום כולו שמא לא ימצא נהר או מעיין להטביל בו ידיו. ושאלנו לרבי הנפנה ונוטל ידיו, והוצרך לאכילה מיד, אם צריך ליטול פעם אחרת לאכילה או לא, והשיב לנו אף אני שאלתי את רבינו יעקב בר יקר ואמר לי אין צריך לחזור וליטול, וכדברי רבי נטילה עולה לכאן ולכאן, וראיה לדבר מיהא דרב, דאמר רב בפ' כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, אמר להו ר' אבינא לבני (פחתא) [פקתא] דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכי מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא, והילכתא כרב באיסורי. ועוד נטילת ידים פירוש רב היי בתשובותיו על שם שצריך להגביה את ידיו למעלה לאחר רחיצתן, כמו וינטלם וינשאם (ישעי' ס"ג ט'):