ואם שכח וטעם כלום קודם שיקדש צריך לקדש דאמר רבא טעם מקדש טעם מבדיל ורשאי אדם לקדש בין על הפת ובין על היין כי הא דרב כי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא כי הוה חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. וכוס שטעם ממנו אין מקדשין בו דאמר מר טעמו פוגמו ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאיכא בהדיה זיקא או גרבא או נטלא ואישתו מנהון אקרי פגימה וכי הדר שתי לא מברך עליה ולא לענין בורא פרי הגפן אמרינן אלא לענין קידוש והבדלה וברכת המזון והיכא דטעים ליה מן כסא ולגינא או מן חביתא נמי מקרי פגימא ולא מקדשינן ולא מבדלינן ולא מברכינן ברכת המזון עליה דרבינא קפיד אכסא פגימא רב שישא בריה דרב אידי קפיד אחצבא פגימא ולא מבעיא על חמרא פגימא דלא מקדשינן אלא אפי' מיא פגימא לממזג בהו חמרא לקידושא אסור ורבינו ישעיה זצ"ל כתב בשם רבינו שמואל ז"ל דקפיד לכתחלה משמע אבל אם אין לו יין אחר מקדשין עליו.
שבלי הלקט · סימן ע״א, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.