שנו חכמים לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה כדי שיצא לולב מן ההדס טפח ור' פרנך אמר ר' יוחנן שדרתו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח וקיימא לן כר' יוחנן תניא שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה ר' טרפון אומר באמה בת ה' טפחים עשה אותה בת ששה צא מהם שלשה להדס וערבה והשאר ללולב כמה הוו להו תרי ופלגא והאמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים לא דק ולחומרא לא דק הא למדת דלכתחילה בעינן שלשה טפחים שהן שנים עשר אצבעות בגודל ובדיעבד בשני טפחים ומחצה שהן עשרה אצבעות סגיא. וארבעת מינין הללו אין מוסיפין לא על הלולב ולא על האתרוג בלולב כדאמרינן ואימא תרתי כפי תמרי כפת כתיב חסר בלא ו' דמשמע אחד. אתרוג נמי פרי עץ הדר כתיב פרי אחד ולא שנים ושלשה פירות אבל בהדס וערבה דכתיבי לשון רבים יש לו להוסיף כרצונו ולא נתנו חכמים שיעור שלשה הדסים ושתי ערבות אלא שלא למעט אבל [אם בא] להוסיף מוסיף. ולשון הירושלמי מוכיח שמותר להרבות בהדס דגרסינן בירושלמי ר' בא בר ממל בעי קומי דר' אמי בריה דר' ישמעאל מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינין אמר ליה מיסבר את סבר על דר' ישמעאל קטום הדר פי' כלומר דשנים קטומים לר' ישמעאל כמאן דליתנה דמי ואפי' הכי רשאין לאוגדן עם [הלולב] וממילא מסתברא דמותר להוסיף בערבה.
שבלי הלקט · סימן שנ״ח, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.