וכמדומה אני שראיתי למורי הר"ר מאיר בר' משה זצ"ל כשהיתה מתקלקלת אחת מן האמצעות היה מצריך לחזור לתקיעה של תחלת הבבא ואי איתא להא איכא לדומיא להא דאמרינן בתקנת ר' אבהו מתקיף לה ר' עיורא ודילמא גנוחי הוא ואתיא תרועה מפסקא בין תקיעה לג' שברים דהדר עביד בבא אחרינא תש"ת כי הכי דקפיד הכא בהפסקת תרועה שאינה צריכה וצריך לעשות בבא אחרינא הכא נמי קפדינין בתקיעה שאינה ראויה וצריך לחזור לראש התקיעות ובעל היראים כתב על הא דאמרינן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחד בהארכת תקיעתו יותר מכשיעור אין בזה חילול יום טוב כל זמן שהוא עסוק ולא פירש מן התקיעה כדתניא בשבת כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על ציצין המעכבים בין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבים אינו חוזר הלכך לאחר שפירש יזהר שלא יחזור ויתקע אע"פ שלא תקע בחוזק שכבר יצא ידי חובתו שכל הקולות כשרין בשופר כדתניא היה קולו דק או עבה או צרוד כשר שכל הקולות כשרין בשופר:
שבלי הלקט · סימן רצ״ו, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.