מצאתי בתשובות כתב רבינו דנראה לו אע"ג דהלכתא כשמואל דצריך לקבל התענית בתפלת המנחה מדמסיק רב יוסף כוותיה אף מי שלא קבלוהו אלא שגמר בלבו מבעוד יום חל נדרו ומתפלל תפלת תענית דאמרינן בשבועות פרק ג' גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו דכתיב גבי נדר כל נדיב לב ורבינו שאל לרבינו תם זצ"ל על אחד שהתענה כמה תענית בלא קבלה והשיב לו ר"ת כי יפה התענה ואפילו לא עלתה בדעתו מאתמול להתענות למחר עד שהחשיך ומשהחשיך עלתה בדעתו להתענות מועיל תעניתו ומורי הביא ראיה לדברי רבינו מדתניא בתורת כהנים פ' ויקרא יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתיו ולא בלב יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא אלמא דגומר בלב כמוציא בשפתיו ואפי' לשבועות ביטוי ותימה אמאי לא איתותב שמואל מהא בפרק ג' דשבועות ולא הוי ליה לשנויי הא כדשני אידך ברייתא דאקשינן ליה מינה ותו תימה נמי דהוי מצי לשנויי רב ששת כדפרכינן התם הא גופא קשיא וכו' הא דקתני בשפתים ולא בלב היינו מהרהר בלב. כדקתני בהדיא בהך ברייתא דתורת כהנים.
שבלי הלקט · סימן רע״ה, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.