וכתב בעל הדברות דהכין הלכתא. דאיכא תרי לישני בגמרא ומסתברא כלישנא קמא לקולא דאמר של אבן אסור לחדדא אבל להעביר שמנונית מותר מכלל דבשל עץ אפי' לחדדה מותר ואיכא דמתני לה אמתניתין אין משחיזין את הסכין כלישנא קמא לא שנו אלא לחדדה אבל להעביר שמנונית מותר מכלל דבחברתה אפילו לחדדה מותר ומאן תנא בהשחזה אסור דלא כר' יהודה ותניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש ואסיקנא הלכה כרבי יהודה ואפי' בשחזא של אבן מותר לחדדה ואין מורין כן מיהו לרבנן בהשחזה של עץ או על גב חברתה מותר לחדדה ומורין כן. אמר רב נחמיא בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבה והוה קא מעבר סכינא אפומא דדיקולא וכו' וחזיתי' לדעתיה לחדדה קא עביד והאי דלא קאמר לי משם דקסבר דהלכה כרבי יהודה כלישנא קמא ואין מורין כן וליתה ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר [סכיניה] אפומא דריחיא ואמרי ליה לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדדא קא עביד והא דלא קאמר לי משום דקסבר הלכה כר' יהודה כלישנא קמא ואין מורין כן כדי שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב והני מילי דפסקא אגב דוחקא ופסק רבינו חננאל זצ"ל ורבינו יצחק פאסי אגב ריחיא או אגב דיקולא. אבל בשחיזת לא. וטעמא משום דאין מורין כר' יהודה כדפרשינין והיכא דלא פסקי אגב דוחקא שוויא מנא ואסור.
שבלי הלקט · סימן רנ״א, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.