מצאתי הטעם בשם הרב ר' שניאור כהן צדק זצ"ל מהיכן סמכו להיות החיים נותנין מעות לצדקה עבור המתים אחר מותם שיועיל להם למתים. והיה אומר ששמע שיש במדרש כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים שמתכפרין בממון החיים. ובספרי אינו כן והכי איתא התם כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים. מגיד שהמתים צריכין כפרה נמצינו למידין ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים ונראה לי דעל זה סמכו העולם דהא אמרינן בפ"ק דסוטה ובפרק קמא דקדושין מכבדו במותו כיצד אומר הריני כפרת משכבו הריני כפרת משכב חכמים ומסיק התם הני מילי בתוך שנים עשר חדש שמע מינה דמתכבדים המתים בחיים גופם והוא הדין בממונם ופירש הדבר מה שדורש בספרי מגיד שהמתים צריכין כפרה נמצינו למידן ששופך דם חוטא עד יוצאי מצרים נראה בעיני דהכי פירושו שההורג זה מגלגל בעונו חטא ועון אפי' על אותן שמתו מאותו היום עד שעה שיצאו ישראל ממצרים דהכי פירוש דדריש בתר הכי אשר פדית ה' על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים כדפרשינן טעמא משום דכל ישראל נעשו ערבין זה לזה ובמנת כן נפדו שלא יהיה בהם ובזרעם שופכי דמים וזה עבר על כן נעשו גם המתים ערבים עליו. ובשילהי כריתות יש להוכיח כן. והרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו אמר שאין טעם בדבר על מה סמכו וזה שאמר במדרש כפר לעמך ישראל אשר פדית מיכן שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים דוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמועינן מידי:
שבלי הלקט · סימן רל״ט, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.