ומצאתי שנשאל הר"ר אברהם בר דוד זצ"ל. והשיב מה ששאלת הלא אמרו חכמים מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום ואמור נמי כל המספר בשבחו של מקום יותר מדי נעקר מן העולם והרי תפילת ר' סעדי' זצ"ל כל אותה הבקשה שיש בה כמה שבחות וגם בקשה אחרת שקורין אותה בקשת אליהו היאך אומרים אותה בני אדם. כך נראה לי שלא אסרו [לספר] בשבחו של מקום אלא בצבור או בעיקר התפלה. אבל ביחיד תחנונים הם. וסמכתי על מה שאמרו לענין שמע שמע. ומודים מודים. דביחיד תחנונים הם הלא תראה שלענין הכריעות אמרו אם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ור' עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מפני הכריעות וההשתחויות שהיה עושה:
שבלי הלקט · סימן י״ח, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.