ומי שבא בדרך ואינו מוצא מים ליטול ידיו לא יהא כורך ידיו במפה או בסודר ואוכל דאיבעיא להו מהו לוכל במפה תא שמא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות פי' לפי שאוכלי תרומה זריזין הן ואינן נוגעין אבל אוכלי חולין בטהרה או חולין גרידי לא דחיישינן שמא יהיו נוגעין בפת בלא נטילה. אלא ליעבוד כי הא דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. פי' שאומר בנטילה זו אהא מותר לוכל כל היום וצריך לשמור את ידיו אמר רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מייא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. איכא דאמרי דווקא בשעת הדחק והיינו דרב ואיכא דאמרי אפי' שלא בשעת הדחק ופליגא אדרב:
שבלי הלקט · סימן קל״ה, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.