ספר יראים · סימן ע׳, ג׳

והריני מסביר היך מייתרי . ברחיים ורכב היה לו לכתב לא יחבול נפש דהוו בכללו רחים ורכב. בזג וחרצן כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין והוי חרצן וזג בכללו, ואע"ג דדרשינן ליה בנזיר (ל"ד ב') לפרט וכלל, הוי מצי למכתב חרצן בלא זג וזג בלא חרצן. נא ומבושל מייתרי, שהרי כתיב כי אם צלי אש אי נמי חילוק מלקיותיו שאכל וענינים וסוגיא דתלמודא כר' יהושע דאמרינן בכריתות לא מחלקין. וההיא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו דאמרינן דלקי במנחות בכל המנחות (נ"ח ב') יש לומר דמייתרי כל להכי לוקין, ובמקום שכולל בלאו אחד שני איסורים ואותו לאו כתב אצל פרטות דלקי בהו אבל חד וחד כגון עירובי שאור ודבש במנחות. וכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג בנזיר, בזה נחלקו אביי ורבא, לאביי לא לקי מידי דהוי אלאו דלא תאכלו על הדם ולרבא לקי, דכיון שנכתב אצל פרטיות שריבה בהן מלקיות נתרבה גם למלקות, וכמקום שאינו בלשון לאו והוא נכתב אצל הפרטיות שמתרבה בהן מלקיות, כגון (כי) אם צלי אש [ראשו], וכגון כי נפש הוא חובל, דלא משמע לאו אלא מכלל עשה דברי הכל לא לקי אלא א"כ מייתרי קראי, ונחלקו בב"מ אביי ורבא אי מייתרי אם לא. ובמקום שלאו כתוב בין שני הפרטות כגון ואשה לא תתנו מהם דדרשינן מיניה בתמורה (ו' ב') כלו ומקצתו לא דתנן אשה לא תתנו מהם, נחלקו בזה אביי ורבא, אביי אמר לא לקי דהוי לאו שבכללות ורבא סבר כיון שנתן הלאו באמצע להלקות על כל אחת ואחת כתבו באמצע: