ואי קשיא א"כ היכי מוכח ר"ז מההיא מתניתין שה לבית לאו דאורייתא להמנותם אי כדאמרינן בפסחים בדאמנינהו מעיקרא מדבר. ויש לתרץ מאחר שגם בקטנים מדברת המשנה נראה לר"ז שדעת הקטנים אינו כלום וסברא זאת מלבי. ומרבותי שמעתי שמפרשים בפסחים אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא אפילו (גדולים) נידונים כאילו אמנינהו מעיקרא בלומר אינם צריכין המנאה ובקטנים וכו' וכ"ז אינו מיושב ללבי. למעלה אמרתי תושב ושכיר ישראל אינם קנוי להם, לא קשיא הא דאמר רבא בקדושין פ"א (ט"ז א') זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, פי' דאין עבד עברי גופו קנוי דליזכי ליה במימר באפי תרי זיל אלא צריך שטר ובלא שטר מותר עדיין בשפחה כנענית כדין עבד עברי:
ספר יראים · סימן נ״ט, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר יראים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.