ספר יראים · סימן נ״ט, א׳

סימן נט (תי) תושב ושכיר בפסח, הזהיר הכתוב עליה בפ' בא אל פרעה. דכתיב תושב, ושכיר לא יאכל בו. ומהו תושב ושכיר נחלקו בהן רבותינו במכילתא, דתניא תושב זה גר תושב' [פי' גר תושב יפורש בע"ז פרק אחרון (ס"ד ב')] שכיר זה הגוי. ר"א אומר למה נאמרו. [פי' הרי בכלל ערל הם] לידון מה פסח על התרומה לפסול בו את הערל כאשר פי' גזירה שוה למעלה. ר' יצחק אומר תושב ושכיר למה נאמרו הלא כבר נאמר בל בן נכר לא יאכל בו, אבל אם היה ערבי מהול או גבעוני מהול פי' ושומר מה שיש עליו לשמור שבע מצות, דבן נכר ליתא שהרי לא נתנכרו מעשיו, וערל ליתא שהוא מהול, שומעני שיהא כשר לאכול בפסח. ת"ל תושב ושכיר, מהתושב ושכיר האמור כאן למדנו שאם הם ישראל כתושב ושכיר האמורים בתרומה באשר אפרש בסמוך לא יאבל בפסח ששחט עליו רבו שלא מדעתו, שהרי אין גופו קנוי להם, שאלמלא היה גופן קנוי להם רבו שוחט עליהם כדפרשינן בפסח שה לבית מלמד שאדם שוחט ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, שהרי לר' אליעזר למדים זה מזה מג"ש א"כ דין אחד להם, לר"ע נמי דלית ליה ג"ש אין מקרא יוצא מידי פשוטו, פי' תושב ושכיר דפסח כתושב ושכיר דתרומה.