ספר יראים · סימן נ״ו, ז׳

שומן הגיד אסור בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה, כדאמרינן בגיד הגשה (צ"ז ב') הנהו אטמהתא דאימלחן בי ריש גלותא בגידי דנשייהו פי' שומנן, רבינא אסר ורב אחא שרי, ומסקינן דלא שרי אלא מטעם דלא הוי מלוח כרותח אלא כרותח דצלי. ובגיד הצלוי עם הבשר אמרינן התם (צ"ו ב') ירך שנצלה בה גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ובכחוש קאמר. אבל נתבשל או שומן שנצלה אוסר בנותן טעם ככל איסורין שבתורה. וגיד הנשה לאוסרו בהנאה ספק בידי, דשמא קימל"ן כר' אבהו אמר ר"א דאמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כ"א ב') כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואיסור הנאה משמע. ולדיליה לא מישתרי גיד הנשה בהנאה אלא משום דסבר יש בגידין בנותן טעם, ובשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ואנן פסקינן בחולין פ' גיד הנשה כר' ישמעאל (בנו של ריב"ב) דאמר אין בגידין בנ"ט. הלכך אין להתיר גיד הנשה מטעם כשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה, הלכך אסור בהנאה לדברי ר' אבהו. ונראה דהלכה כר' אבהו, דהא ר"ש אוסר בהנאה מטעם דאית ליה (אין) בגידין בנותן טעם ולא מצינו איסור הנאה בגיד אלא מטעמא דר' אבהו, אלמא ר"ש כר' אבהו קאי ולא אשכחן עליה דר' שמעון בהא דאית ליה דלא יאכלו לגיד אסור בהנאה משמע, דמאן דשרי בהנאה לאו משום דלית ליה דר' אבוה אלא משום דאית ליה יש בגידין בנ"ט, וכשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה. והא דלא פריך מניה לחזקיה דפליג עליה דר' אבוה משום דסבר חזקיה מאן דשרי משום דלית ליה דר' אבוה ושינוייא דחיקא נינהו. הלכך כר' אבהו קימ"ל. ומעתה יש לספק גם א"ת גיד הנשה אסור בהנאה שומנו שהוא מטעם גיד אם גזרו להיות כיוצא בו, או יש לומר ששומנו בהנאה שרי שהרי אם היינו אומרים יש בגידין נותן טעם היה הגיד מותר מטעם כשהותרה נבילה הותר גיד, שומנו כיון שיש בנ"ט יהיה מותר מטעם הותר נבילה, דאי לאו הכי, מצינו שומנו של גיד הגשה חמור מן הגיד. ועל סברא זאת יש להקשות קצת אטמהתא דאימלחן ביה ריש גלותא יוכיחו שיכלת לְהֵאָסֵר בשמנות מטעם שומן הגיד ולא היו נאסרות מטעם גיד. וקשיא זאת אינה. דהתם בטעמא תליא מילתא והבא בטעמא תליא מילתא, הלכך אין צריך, זה יוכיח נכון, סוף סברתו נ"ל גיד אסור בהנאה ושומנו מותר: