ספר יראים · סימן נ״ג, ה׳

תולדות טבל. כל דרך המחוייב במעשר ותרומה מדרבנן, כגון גדל בעציץ שאינו נקוב ואפילו של חרס וכן מוכח בשבת בהמצניע (צ"ה ב') ובגיטין פ"ב (כ"א ב') דאפילו בחרם בעינן נקוב דאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב וכו'. ובשבת אמרינן ה' מדות בכלי חרס נקוב בשרש קטן וכו' וכן פר"י ורש"י ז"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן (נקוב) וליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב דהא לא מצינו למימר דשל עץ ושל חרס שוין כדמוכח במנחות פ' כל קרבנות הצבור (פ"ד ב') דאמר ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס, ודגן ותירוש ויצהר בחו"ל ופירות עם הארץ וכל פירות שאינן דגן תירוש ויצהר אפילו בטבול לכולם לבד ממעשר שני מדרבנן הם דמעשר שני דנוהג בכל הפירות דאורייתא שהרי כתב תורה למעשר שני כאשר אפרש בעמוד ד' בהלכות מתנות כהונה (סי' קמ"ז) חוץ לארץ-נ"ל שלא גזרו עליה חכמים אלא בקרוב מארץ. וראיה לדבר, דמחלקו חכמים בגזירתם בין קרובה לרחוקה, דאמרינן בע"ז בשלהי פ"א (כ"א א') דאפילו למ"ד כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש החמירו בסוריא יותר משאר חוצה לארץ. וטעמא מפרש התם, דכיון דמרחק לא גזרינן, ובמסכת ידים תנן שלא נתנו דין ארץ ישראל לכל הארצות שיש מקומות שהפקיעו איסור גזירת שביעית כדתנן עמון מה היא (כו') ולמדנו שאין קרובות ורחוקות שוות. ועל סברא זאת נ"ל שסמכו כמה מקומות בגולה אספמייא וכיוצא בה שאין מעשרין שדותיהן וכרמיהן :