ספר יראים · סימן מ״ח, י״ב

ומקומות שיש להם בית־קבול, כגון צלעות איל וכבש, אע"פי שאי אפשר להחמיר בהן דמא מישרק שריק, שהרי אי אפשר שלא יעמוד הדם אע"פ כן מותר למלוח כמה חתיכות זו עם זו, אחרי שלא ימתין כין המליחות שיעור פליטה, כי כל שעה בלעה הראשונה מן האחרונות ולא נסתמו נקבי הבשר וכבולעו כך פולטו, היינו דאמרינן בפ' כל הכשר (קי"ג א') רב ששת מלח לה גרמא גרמא תרי גרמי מאי טעמא לא דפליט האי ובלע האי, חד גרמא נמי פליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא, פי' כולהו שרי דכבולעו כך פולטו. ולא בדברי רבותי שפירשו היתר גרמי משום (דטרוד) לפלוט ולא בלע, דלפי זה הטעם אם יש בית קיבול לחתיכה לא שריא, והא ליתא דהא שרי' מילתא ובה טעמא אמת להתיר, דהיכא דליכא למימר כבולעו כך פולטו כגון בשר לאחר פליטתה ואיכא למימר דמא משריק שריק כגון שאין לחתיכה עכבה ובית קבול שריא מטעם משרק שריק ובמקום דליכא למימר משרק שריק. ויש להתיר מטעם כבולעו כך פולטו, כגון בשר קודם פליטה, ויש בה גומות ועכבה שרינן ליה מידי דהוי אמליחה, וטעם טרוד לפלוט לא בלע לא מצינו בכל התלמוד. הלכך אחרי שהבשר בולע בשעת פליטה צריך להזהר המולח חתיכות גדולות שיש להן בית קבול כגון צלעות איל וכבש שהדם מתאסף בהן בו צריך להשהות הבשר במלח קודם שיתנו כקדירה שעור צליית כל החתיכות זאת באותם החתיכות שהדם מתאסף בהן שהרי חתיכה עליונה שהתה שעור צליה ובין כל אחת ואחת בפליטת דמה ופליטת טיפה אחרונה שבחתיכה עליונה שהיא יוצאה בסוף שעור צליית עוברת דרך שאר חתיכות שאין להם מוצא, ומטעם בליעת אותה טיפה צריכה כל אחת שהות בפליטת אותה טיפה שעור צליית, שלא מציגו חילוק בפליטת דם מועט לפליטת דם מרובה, שבכולן צריך להשהות בשוה הלכך אותה יוצרכת שהייה לכל בולעיה. שעור צליה