ספר יראים · סימן מ״ח, א׳

סימן מח (קמו) אוכל דם. צוה הקב"ה את ישראל שלא לאכול דם, דכתיב בפ' צו וכל דם לא תאכלו בבל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וענש בכרת בסמוך (דכתיב) כל נפש אשר תאבל כל דם ונכרתה הנפש ההיא (מעמיה). ותניא בת"כ ומייתי לה בבריתות בפ' דם השחיטה (כ' ב') כל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דיים הכל בכלל ? ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם היתר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, דם דגים וחגבים שכולם היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו משום כלאים, פי' צמרו (של עוף) אין בו משום כלאים אף כל שאין בו משום כלאים ת"ל ולבהמה ; אי מה בהמה שאינה באם על הבנים (אף עוף שאינה באם על הבנים) ת"ל ולעוף. ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצים בלא זריעת זכר, אבל דם שבא על ידי זריעת זכר שסופו להעשות אפרוחים אסור, כדתניא בחולין פ' אלו טרפות (חולין ס"ד ב') ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ואמרינן נמי בגיד הנשה (צ"ז ג') ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ומוקמינן דאית ביה אפרוח. וי"ל גם דההוא דחולין מדרבנן ואין חלוק בדם ביצים, ולא על כל דם חייבים כרת רק בדם שהנשמה (תלויה ו)יוצאה (בה)' כדתנן בכריתות (כ' ב') (בפרק) דם שחיטה בבהמה היה ועוף בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו, דם התמצית אין חייבין עליו, ר' יהודה מחייב (כרת) בדם התמצית. וטעמא דר"י מפרש בכריתות (כ"ב א') דכתיב כל דם לרבות. ובכריתות פ' ראשון (ד' ב') אמר רבא ג' כריתות האמורים בדם למה ? אחד לדם (חולין ואחד לדם) קדשים ואחד לדם כיסוי, פי' דם חיה הראוי לכסות, שאלמלא לא רבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם כסוי, דכתיב כי הדם (הוא) בנפש יכפר, אלמא בדם המכפר משתעי קרא. ודם האברים ודם התמצית לרבנן בלא תעשה, דאמר רבא ה' לאוין האמורים בדם למה ? אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם כסוי ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים. ותניא נמי (הכי בפרק) דם שחיטה (כ"א נ') דם הטחול דם הכליות דם הלב דם האברים, פי' הני כולהו דם אברים נינהו והני כולהו בלא תעשה. וכי אמרינן דדם חלב הוי בלא תעשה גרידא (דוקא) דם דידיה, אבל (לא) דאתי ליה מעלמא ואמרינן עליה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות כ"ג א') יאמר ר"ז אמר רב דם של לב בהמה אסור וחייבין עליו כרת הואיל ויש בו כזית. וכי אסרינן דם האברים כשפירש אבל בעודו בו מותר, דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים בלא תעשה מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש. ואמרינן נמי בשבת פ' מפנין (שבת קכ"ח א') דבשר תפל של אזן שרי לטלטולי בשבת דחזי לכוס אלמא אעפ"י שיש בו דם האברים מאחר דלא פירש דחזי לכוס. והשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה נבלעה הדם ממקום אחר באברים, וההוא דם האברים כפירש. דאמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קי"ג א') אמר שמואל משום ר' חייא, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. אמרינן בכל הבשר, איבעיא להו, גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה באומצא שרי, פירש"י שהדם חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא אפילו לדידיה נמי אסיר, פירש"י שאין הדם יוצא לעולם אפילו ע"י מלח. ויש להשיב על דבריו מאומצא דאסמיק דשריא, כי הסמקה ע"י הבלעת דם באה. ואחרי שאסר הגאון נאה וטוב שלא לשבור מפרקת הבהמה קודם שתמות, ולמחות בטבחי גוים שלא יעשו: