ספר יראים · סימן מ״ו, ה׳

סימן מו (שצב) טמא שאכל את הקדש. נחלקו באזהרתה ר"ל ור' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין במס' מכות (י"ד ב') ר"ל אמר מבכל קדש לא תגע. וההוא באכילת דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דביאת מקדש. דכתיב בההוא קרא ואל המקדש לא תבא. ר' יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו מטמא מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. ובמקדש כתיב אזהרה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. וההוא קרא דכתיב באמור אל הכהנים איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר לא הוי אזהרה לקדש מיהו מוקמינן במכות וביבמות בהערל בתרומה. ועונש לקדש למדנו מדכתיב באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (לה') וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני [ה']. ומנין שבטומאת הגוף הכתוב מדבר? דתניא (זבחים מ"ג ב') וטומאתו עליו טומאת הגוף. יכול טומאת בשר ת"ל טומאתו טומאתו לג"ש ממטמא מקדש מה להלן בטומאת הגוף דכתיב ביה בהדיא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן בטומאת הגוף. ר' אומר איש טומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. פי' כתיב "איש" באותו פסוק לומר דטומאתו אאיש קאי לאו אקדש קאי. ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים וטומאתו בלשון יחיד לומר בטומאת הגוף הכתוב (מדבר). פי' דאי אקדשים קאי וטומאתו עליהם הוה ליה למכתב. אחרים אומרים לא דבר הכתוב אלא במי שהטומאה פורשת ממנו. פי' הכתוב עליו יצא בשר שאין הטומאה פורשת ממנו. ובאיזה קדשים הכתוב מדבר בקדשי מזבח. דבר זה למדנו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כדתניא בתחלת ת"כ ומייתי לה ביבמות פ"א (ז' א') דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד ? והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' בכלל הכתוב דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו'. למה יצאו ? ללמד על הכלל כולו יצאו, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח. ותניא אין לי אלא דומה לשלמים שיש בהם פגול, דברים שאין בהם פגול כגון הלבונה והקומץ והקטרת מנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח, דתנן בהו בפ' ב"ש בזבחים (מ"ב ב') אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול הקומץ והלבונה וכר מנין ? ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות כולן (אני שניתי לשון הברייתא עבור לקצרה):