ספר יראים · סימן רע״ד, ט׳

הלש. לא לישת קמח לבד נקראת לישה אלא כל שדרך להמחותו על ידי משקין נקראת לישה. תולדה נתינת מים בלא תערובת בכלי כדתנן בשבת פ"א (י"ז ב') בש"א אין שורין דיו וסממנין אלא אם כן ישורו מבעו"י וב"ה מתירין ואפילו ב"ה לא שרו אלא מבעו"י אבל בשבת אסור ואע"ג דתנן במי שהחשיך (קנ"ה ב') נותנין מים למורסן אבל לא גובלין לא קיי"ל כוותה דיחידאה היא דר"י ב"ר יהודה מוקמינן לה התם דתניא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר"י ב"ר יהודה אומר נותנין מים למורסן והלכה כרבי מחבירו ועוד ב"ש וב"ה פליגי עליה בפ"א הלכך יזהר אדם שלא ישתין ושלא ישליך מים למורסן אכילת תרנגולים. ויש להשיב ולומר דב"ש וב"ה ל"פ על ר"י ב"ר יהודה כדאמרינן בפ"א (י"ח א') דע"כ לא קאמר ר"י ב"ר יהודה אלא בקמח דבר ניבול הוא אבל דיו וסממנים דלאו בר ניבול הוא מודה בנתינת מים דההוא גיבולן מיהו מטעם הלכה כרבי מחבירו קיי"ל דאסור ואין להקשות על אביי ממורסן דאמרינן נמי במי שהחשיך דלאו בר גיבול הוא ושרי ר"י ב"ר יהודה התם דתניא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נותנים הא ל"ק נהי דמורסן לא הוי בר ניבול מ"מ בר ניבול הוא טפי מדיו וסממנין. ושמן וורד ע"י שנימוחין במים ואע"פ. שהן עצמן מים אסור ליתנם כמקום שנימוחין דתניא בס"פ במה טומנין (שבת נ"א ב') אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת אבל נותן לתוך הקערה או לתוך הכוס ואינו חושש ובפ' רא"א תולין (ק"מ א') חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא ישחוק אלא מע"ש שחלים ששחקן מע"ש למחר נותן לתוכו שמן וחומץ וממשיך לתוכן ולא ישחוק אלא מע"ש. שומין ששחקן מע"ש שמעתי שבירושלמי אומר הנותן לתוכן משקין מים בשבת חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחלים ונ"ל שחולק על התלמוד שלנו ולא קיי"ל כוותיה אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל.