ספר יראים · סימן רע״ד, ל״ב

ואסרו חכמים שלא לטלטל דבר מוקצה בשבת משום הוצאה כדאמרינן בפ' כל הכלים (שבת קכ"ד ב') גבי מוקצה אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא פי' שמטלטל דבר מוקצה אי מוקצה מחמת מיאוס למאן דאסר מתוך שמאוס בעיניו יוציאנו לחוץ ואי דבר שתורת כלי (אין) עליו מתוך שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו ואי מוקצה מחמת איסור מחוך שמטלטל דבר שמלאכתו נכרת שוכח שבת ומוציאו. תנן בפ' כל הכלים (שבת קכ"ד א') כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ומסקינן פירושא דמתניתין הכי לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שלא לצורך אפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ומוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן ומוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותו שבת וכבה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפ' בירה (מ"ד א') ר"ש מתיר ור' יהודה אוסר ומסקינן בשלהי שבת (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי ובמוקצה מחמת איסור כר' יהודה דאסר ובמוקצה מחמת חסרון כיס אי נמי (מוקצה) דהוי כגרוגרות וצמוקים אפי' ר"ש מודה דאסור. ואם עשה דבר היתר בסיס לדבר האיסור על דעת להיות בסיס כל השבת כולה אפי' נפל דבר האיסור מעל ההיתר אסור לטלטלו כדתנן בפ' נוטל (שבת קמ"ב ב') האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה והיא נופלת ותנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות אמר רב חייא בר אשי אמר רב ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלם ועודנו עליו אבל אם עשאו בסיס לדבר האיסור על דעת לנער האיסור בשבת מנערו ומותר כדתנן בבמה טומנין (מ"ט א') בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות פי' ר"ת ז"ל דעל דעת לנערם הניחם. ואע"ג דפסקינן כר' שמעון לענין שבת אין לנו ללמוד יו"ט משבת להקל דאע"ג דתנן בפ' משילין בביצה (ל"ו ב') לענין שבות רשות ומצוה כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אלמא שבת חמירא לענין איסור מוקצה דהוי מטעם הוצאה יו"ט חמור שמתוך שמלאכת הוצאה תדירה ומצויה לענין היתר ביו"ט הוזקקו לאסור ולגדור גדר יותר ביו"ט ולדבר שנאסר מטעם הוצאה שלא להתיר הוצאת איסור ביו"ט ולפנים באיסור דלא תעשה מלאכת דיו"ט נפרש איזו הוצאה היא אסורה ואיזו היא הוצאה מותרת הלכך מתוך שהורגלה היתר מלאכת הוצאה ביו"ט יותר משאר מלאכות החמירו בה ביו"ט ובמוקצה שהוא מטעם הוצאה כדאמרינן בתחלת ביצה (ב' ב') לענין מוקצה שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואת הדלועין לפני הבהמה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן תנא כר' יהודה דמחמיר דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט הלכך יש לחוש שלא להקל ביו"ט מטעם שבת ובשלהי שבת (קנ"ז א') אליבא דרב נחמן גופיה שנתן חילוק בתהילת ביצה בין שבת ליו"ט מצינו שהשווה אותם התלמוד דמקשינן התם סתמא דיו"ט אסתמא דשבת דתנן גבי יו"ט אין משקין ושוחטין את המדבריות ותנן לענין שבת בש"א מגביהין מעל השלחן קליפין ועצמות ובה"א מסלק את הטבלא ומנערה ואמר רב נחמן אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וכו' ואינו מתרץ לענין יו"ט החמירו כדאמרינן בתחילת ביצה אליבא דר"נ גופא ויש לתרץ דאיסור מדבריות אינם מטעם הוצאה אלא משום גזירה משום מחוסרות צידה שלא יצודם ביו"ט ואין לנו להחמיר ביו"ט ואע"ג דהתם בשבת לעיל מייתי ההוא דמייתינן בביצה אין מבקעין עצים מן הקורות ובו' ראיה לשבת ההיא דלא כר"נ דאמר בביצה דיו"ט חמיר משבת לענין מוקצה דהוי מטעם הוצאה. קיי"ל כר' יצחק דאמר בפרק כירה (שבת מ"ג א') כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה משום דאין מבטלין כלי מהיכנו כך אין כופין כלי בשביל שלא תשבר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והא דתנן במס' תמיד (פ"ה מ"ה) פסכתר היה משמש שלשה דברים כופין אותה על השרץ ועל הגחלים בשבת ההיא לא קשיא גבי מקדש שאני אי נמי בצריך למקומו אמרינן בירושלמי בפ' הזורק במלליות הסמוכין זה לזה אין מטלטלין גגו לא פי' במלליות שאינם שוין ים ובקעה אבל ים וים בקעה ובקעה שרי.