ספר יראים · סימן קס״ד, ד׳

יש לשאול למעלה אמרינן על הלל הזקן שסובר שלא היה היובל נוהג בימיו אע"ג דקודם חרבן הוי, כי סלוק בימי עזרא לאו כלהו סליק ולא היו כל יושביה עליה א"כ יש לנו לומר שלא היו דיני בתי ערי חומה בימיו, דתניא בערכין בשלהי פ' המקדיש שדהו (ערכין כ"ט א') אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא דין בתי ערי חומה בימי הלל מדרבנן הוה וא"כ היכי מייתי ראיה מדין בתי ערי חומה שהוא מדרבנן לגט מדאורייתא דתנן בערכין פ' המוכר שדהו ומייתינן לה בנימין פ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ב') בראשונה היה נשמט כל י"ב חדש כדי שיהא נחלט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה והלא שובר הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלא יבא ויטול מעותיו. ואמרי' עלה בגיטין ובערכין אמר רבא מתקנתו של הלל הזקן הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת וכו' ויש לומר קסבר רבא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דדין בתי ערי חומה אית ליה עיקר מדאורייתא הלכך כעין דאורייתא תיקון. הלכך אם לא היתה נתינה בעל כרחו נתינה להפקיע איסור תורה לא היה הלל מתירה לענין בתי ערי חומה. וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתינן לה בהשולח (ל"ז ב') המחזיר חוב לחבירו בשביעית עריך שיאמר משמיט אני ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה. ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו ב"ד, כדתניא בכתובות בהכותב (פ"ו א') על פריעת בע"ח מצוה שהיא אי לא בעי למיעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.