ספר יראים · סימן קמ״ב, ג׳

והשתא אסיקנא דפסקינן כרבנן לענין קדשי מקדש שאירע בהם פסול לאחר שחיטה שהעור בשריפה ובטריפה בבכור בעל מום כר' עקיבא שהבשר בקבורה וייאותו הכהנים בעורו אעפ"י שר"ע מקדשי מקדש למד מדברי ר' חנינא סגן הכהנים שנראה לתלמוד שאין להחמיר בבכור בעל מום לאסור עורו כעורות קדשי מקדש אבל בשרו ד"ה שייאותו שנינו אבל בשרו לא שיש חלוק בין בשרו לעורו כאשר הסברתי מפי' המקרא. סברות אלו מקצתו למדתי מר' שמואל בן אחי ז"ל מ"כ. ואם הבכור בעל מום שראוי לישחט במומו אינו יכול לשוחטו אלא על פי ג' ישראלים שיאמרו יכל להשחט. דתנן בבכורות פ' כל פסולי (ל"ו ב') בכור שנסמית עינו ונקטעה ידו או רגלו הרי זה ישחט ע"פ ג' בני הכנסת פי' שאינם מומחים. ואמרינן בגמרא ר' שמלאי וריב"ל תרווייהו משום ר' יהודא נשיאה אמרו התרת בכור בחו"ל על פי' ג' בני הכנסת ואמר רבא ובמומין מובהקין. ודוקא במקום שאין חכם בעיר אבל במקום שיש חכם בעיר צריך חכם. דאמר ר' חייא אמר רב ג' מתירין הבכור במקום שאין מומחה הא במקום מומחה צריך (מומחה) פי' מומחה בקי במומין. ותנן בפרק [ר"ע] עד כמה (כ"ח א') ישראל ששחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר' יהודא מתיר ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמרינן בגמרא דאסר ר"מ אפילו במומין שאינן עשויין להשתנות לאחר מיתה וגזרינן אטו מומין שעשויין להשתנות אחר מיתה וקנסה קניס וקימ"לן כר' מאיר בגזרותיו בפ' אע"פ (נ"ז א') ויש לומר אחרי דקנסא הוי לא קנסינן בחוץ לארץ דאין דנין דיני קנסות שלא בארץ ישראל, ועוד יש לומר דאין הלכה כר' מאיר בהא שכתב ר' יהודאי גאון בה"ג אההוא דתניא ביבמות (ל"ו ב') לא ישא מעוברת חבירו ומיניקה חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אל יוציא וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס והלכה כרבנן ולא תימא הלכה כר"מ ואי קשיא הא קימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ (בגזירותיו) אבל לא בקנסא ע"כ לשון הגאון הלכתא במומין הקבועין שאינן עשוים להשתנות לאחר מיתה אם שחט בדיעבד לא אסרינן לבהמה לאכול, לכתחלה לא ישחוט אלא על פי בקי אם ישנו בעיר. ואם אינו על פי שלשה מבני הכנסת: ותנן (בכורות כ"ו ב') עד כמה ישראלים חייבים להטפל בבכור (ב)בהמה דקה למ"ד יום ובגסה חמשים יום ואם אמר הכהן בתוך הזמן תנהו לי לא יתן לו ואם היה בעל מום ואמר לו תנהו שאוכלנו או תמים בשעת המקדש ואמר תנהו לי שאקריבנו מותר ותנן הבכור נאכל [כל שנה ושנה בין שור] בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. ונראה דבעל מום אסמכתא בעלמא. הוא דהא קרא לא איירי אלא בתם. ותניא בפרק עד כמה (בכורות כ"ח א') [עד במה] בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם. פי' שלא נולד בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. פי' שהרי אינו יכול להקריבו ומשנראה להראותו לחכם נולד בו בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד אפילו שעה אחת אבל מפני השב אבידה לבעלים רשאי לקיימו כל למ"ד יום.