תנן בפאה פ"ו ומייתינן לה בב"מ (י"א א') שלפניו אינו שכחה של אחריו שכחה שהוא בבל תשוב. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה כל שאינו בבל תשוב אינו שכחה. ב' עומרים שכחה ג' אינו שכחה. וטעמא דכתיב עומר, עומר ולא גדיש וכיון דאיכא ג' מקרי גדיש מכאן אמרו בפיאה פ"ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינה שכחה פי' דגדיש מיקרו, ב' עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים והלכה כחכמים. וטעמא תנן התם שעומר גדיש ושני עומרים כריכות. ותניא בב"מ פ"א יהיה לרבות שכחת העיר פי' בא בעיר ושכחו זכור ולבסוף שכוח בשדה לא הוי שכחה דאיתא גביה וזכה ביה בעיר לא הוי שכחה דליתיה גביה דליזכיה ביה. והשכחה נוהגת באילן, דתניא בספרי ומייתינן ליה בחולין בהזרוע והלחיים (קל"א א') כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך אחריך זו שכחה ושאר אילנות ילפי מזית:
ספר יראים · סימן קכ״ג, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר יראים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.