מעשה באחד שחלה בא הרופא אצלו לרפאותו. אמר לו אם תשתה מים תהיה בסכנה ואם תאכל מאכל פלוני תהיה בסכנה בנפשך. ואמר לבנו תן לי מים ואותו מאכל פלוני ואם לאו לא אמחול לך לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. אמרו לו הקהל אל תהי חושש בדבריו. אל יתנו לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו מים שמוצצין מן שלוויא של"בגא שג"א בלע"ז ויכתשוהו וימצו המרק ממנו ונותן בפיו שיוכל לדבר ואין צועקים עליו בשעת יציאת הנשמה. כדי שלא תחזור הנשמה ויסבול יסורים קשים. עת למות למה הוצרך קהלת לומר כן. אלא כשאדם גוסס כשנפש אדם יוצאה אין צועקים עליו שתשוב נפשו כי אין יכול לחיות כי אם מעט ימים ואותן ימים יסבול יסורין וכן למה לא יאמר עת לחיות לפי שאין זה תלוי באדם כי אין שלטון ביום המות:
ספר חסידים · סימן רל״ד
1 קטעים, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Chassidim, Zhitomir, 1857
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר חסידים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.