ספר חסידים · סימן תתשע״א

כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כא ח) אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים משיצאו ממצרים ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה. כי בחבל מות האדם נתכפרו לו עונותיו אלא כך אמר הקב"ה ברא מזכי אבא. כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל ועל ידי האב זכה הבן ברא מזכי אבא. ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשיעשו הבנים כאלו יעשו האבות ומכאן תקנו שנודרין צדקה שייטב לאותן שכבר מתו ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים שנאמר ותעל שכבת הטל פילול שכיבת שוכבי קבר. וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם או צדקה שנותנין עליהם וצדקה תציל ממות. ממות שבזה העולם וממות שלעתיד. שהרי שמואל ביקש על לוי בברכות. וכ"ש אם נותנים צדקה בשבילו כי מה לי תפלה מה לי צדקה. ודוקא בעה"ז יכול להטיב לנפש המת. ואם שתק בעה"ז ולא ביקש גם לא יבקש לעתיד. ואם ביקש בעה"ז מטיבין למת ור' מאיר אמר כשאמות אעלה עשן מקברו דאחר. ור' יוחנן אמר אקחנו מגיהנם ולמה לא יכלו לעשות כן בחייהם כי רבו פשעיו של אחר אם לא שר' מאיר בכח עשה וכן ר' יוחנן לאחר מותם. שהשוער נדחה מפניהם לא היו יכולין לעשות בחייהם בבקשה. והמתים מתוכחין בב"ד של מעלה והצדיקים עושים ביניהם שלום ופעמים שלא ימחול עד שמקבל עליו להעשות שום דבר צער לזרעו: