פסקי חלה · סימן ד׳, ה׳

ועדיין קשיא היא דאמר בריש פרק כל הבשר (חולין קד, א-ב) גמרא אסור להעלותו עם הגבינה על השולחן דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה, מדתנן במסכת חלה [(פ"ד מ"ח) חלת חוץ לארץ נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה, אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת] חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה דלא גזרינן, אלא בחוצה לארץ משום דליכא למיגזר כלל, אל[מ]א משמע דחלת הארץ דאורייתא היא וגזרינן ביה, ותרומה דקאמר היינו חלה דאיהי נמי תרומה מיקריא, דכתיב (במדבר טו, כ) כן תרימו אותה. ואפשר לומר דהתם משום דאיכא למיגזר משום תרומה ממש קאמר, שאילו תתיר לעלות שם את החלה עם הזר על השולחן איכא למיגזר משום תרומה עצמה, לפי שאף החלה (עם הזר על השולחן איכא) תרומה היא כדאמרן, והתרומה בזמן הזה דאורייתא, כמאן דאמר קדושה שניה יש להן שלישית אין להם. ולפי מה שאמר במשנת חלה (פ"ד מ"ח) בכל חוצה לארץ היה בדין שיפרישו שתי חלות, אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור אחת מארבעים ושמונה כשיעורה של חלה טמאה, וכ"כ ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ה, ה"ח) שבכלל מן הנהר ומן אמנום ולחוץ כל חוצה לארץ בכלל. ושמעתי שעדיין יש מקומות נוהגים כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן, אבל בכל הארץ הזאת וכן בצרפת אין נוהגים אלא בחלת האור ובלא שיעור. ורבנו שמשון ז"ל (פ"ד, מ"ח) נתן [טעם לדבר] לפי שעכשיו [אין] תרומה נאכלת בארץ ישראל בטהרה, לפי שעכשיו בטלה טהרה שאין פרה להזות על טומאת מת, ולא גזרו מתחלה על חלת חוצה לארץ אלא משום חלת הארץ שהיתה נאכלת, ושלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת, אבל עכשיו שאפילו בארץ נשרפת אף בחוצה לארץ אין חייב להפריש לכהן, וכתב שכן כתוב בהלכות גדולות (הל' חלה) ובלשון הזה וחלת הארץ אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה, ואף הרב ר' משה ז"ל כ"כ (פ"ה, ה"ט). ומה שנחלקו רבי יוסי ורבנן במשנתינו וכדתנן (פ"ד, מ"ח) וטבול יום אוכלה, ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים וזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן, אפשר לפרש מסתברא דאחלת חוצה לארץ קיימי, דמינה סליק, וסופה דמתניתין דיקא הכי דקתני ונאכלת עם הזר על השולחן, וההיא ודאי אחלת חוצה לארץ היא מתניא, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל הבשר (חולין שם) ועל חלה שניה הנתנת לכהן ונאכלת קא מפלגי. והכי פירושא של אור שבחוצה לארץ אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור דהיינו אחד מארבעים ושמונה דטמאה היא, ולפי ששתיהן לעולם בחוצה לארץ מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת, וכדאיתמר בגמרא דבני מערבא (פ"ד, ה"ד) וטבול יום אוכלה דכיון דליכא חלה דאורייתא כלל הקלו באכילתה להתירה לטבול יום כמעשר, ואפילו למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כבעל קרי וזב ונדה שטומאה יוצאה עליו מגופו, ובכי הא הוא דפליגי, הא במי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו הטמא שרץ ונבלה ומת אפילו רבנן מודו. והא דאמר שמואל בבכורות בפרק עד כמה (בכורות כז, א) אין תרומת (חלה) חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כרבנן דרבי יוסי אמרה לשמעתיה ובשלא טבל והא דקתני הכא ואסורה לזבין ולזבות אתא לרבנן. אי נמי יש לפרש דרבנן סתמא קאמר וטבול יום אוכלה דמשמע הא כל שלא טבל אינו אוכלה, ואפילו טמא שרץ ונבלה, בהא הוא דפליג ר' יוסי ואמר דכל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אינו צריך טבילה, אבל אסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות שטומאתן מגופן עד שיטבלו, וסופא דמתניתין רבי יוסי קא תני לה לומר שבאלו מודה, וקתני הני והוא הדין לבעלי קריין ולמצורעין ותנא ושייר. והא פירוש מסתברא דטפי עדיף דאתי כולה מתניתין טפי כהוגן וכסדר, ולפום הדין פירוש סוגיא דבפרק עד כמה [כ]רבי יוסי אמרה, [ו]הכי קיימא לן, דגרסינן בפרק עד כמה (שם) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כלומר עד שיטבול אבל לאחר שטבל מותר, וכדאמרינן ונאכלת [לטבול] יום, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה, כלומר אפילו בעודו בטומאתו היוצאה מגופו ולא טבל, דגרסינן התם (בכורות שם) אמר רבינא הילכך נידה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [ואי ליכא כהן קטן] שקיל פורתא בריש מסא ושדיא ליה בנורא והדר מפריש חלה, דלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. ומיהא משמע דכל היכא דאיתא כהן קטן לא מפריש אלא חדא ואכיל ליה כהן, ולא תיקנו להפריש חלת האור וחלת כהן אלא בדליכא כהן קטן, והתם הוא דתקינו שתים, של כהן אכיל ליה כהן גדול אחר שטבל , וטמא שרץ ונבלה ואפילו טמא מת אוכלה שלא אסורה אלא [למי] שטומאה יוצאה עליו מגופו.