פסקי חלה · סימן ד׳, ג׳

ירושלמי (פ"ג, ה"א): ושאר כל הדברים את מהלך אחר הטימטום. ואם עשה עיסה מן החיטים ומשאר המינין הפטורין מן החלה נראה שהולכין אחר הטימטום להחמיר. ובירושלמי שאלוה אפילו בשעשה עיסה מן החטים ומשאר המינין הפטורין מן החלה ולא פשטה. דגרסינן התם עשה עיסה מן החטים ומן האורז אחר מין מי מהלך אחר הגלגול [או] אחר הטימטום ולא איפשיט . ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא אלא דרבנן מסתברא הולכין בה להקל ככל ספקי דרבנן, ואוכלין עראי עד שיתגלגל. גלגול פירש בערוך דרך החיטים ללוש יפה ולגלגל אבל השעורין כשלש אותן מתפרדת ואינו יכול ללוש יפה יפה, על כן מטמטמן ביד ועוזבן. ירושלמי (שם): אוכלין עראי מן העיסה, אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי הא קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. עד כאן. ואני תמה למה הוצרך לטענה זו, תיפוק ליה דכל שהגיע לעונה שיכול להפריש ואם הפריש הויה חלתו חלה אסור לאכול ממנה קבע, וכענין שאמרו (ברכות לה, ב ובכ"י) בתבואה לענין תרומה ומעשרות שאפילו קודם גמר מלאכה דהיינו מרוח מותר לאכילת עראי ואסור לאכול קבע. ויש לי לומר דשאני עיסה דקילא שאילו עשאה קבין פטורה לגמרי ואפילו בגמר מלאכה, וכיון שתלויה בשיעורין הייתי סבור לומר דכל שחלקה קודם גמר מלאכתה מותר ואפילו באכילת קבע , ואשמעינן דאסור מההוא משום הערמה. אבל בתבואה לענין תרומה ומעשר שאין תלויין בשיעורין אלא כל שנגמרה מלאכתן אפילו כל שהוא חייב בתרומה ומעשר, דין הוא שלא [יאכל] ממנה קבע ואפילו קודם גמר מלאכתה, שאכילתה קבע קובעה לתרומה ומעשרות. כמה שיעור חלה. שנינו בפרק ב' (מ"ז): שיעור חלה אחת מכ"ד, העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מכ"ד, נחתום שהוא עושה למכור בשוק אחת ממ"ח, [וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחת ממ"ח], נטמאת עיסה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח, נטמאת מזידה אחת מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר. והילכך עכשיו שכל העיסות אינן טהורות אחד ממ"ח, ואפילו במקום שנוהגין [ליתן] חלה לכהן. שנינו בפרק [קמא] (מ"ט): האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת. פירוש משום דכתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם בעינן שיהא [שיריה] ניכרים (חולין קלו, ב).