פסקי חלה · סימן ד׳, א׳

א. אבאר מאימתי החלה ניטלת. ועוד אבאר כמה שיעור חלה, ואבאר דין חלת חוצה לארץ בשיעורה והכשרתה ואכילתה ותערובתה. ואבאר גלגול גוי אם פוטר בשל ישראל אם לאו, ואכלול עם זה הברכה. שנינו בפרק שני (מ"ה): המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד הכהן, העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי ר' יהושע, אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר, אמר להן אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים. פירוש המפריש חלתו קמח אינה חלה ראשית עריסותיכם כתיב (במדבר טו, כ), הא קודם עריסה לאו בר חלה הוא, ולפיכך הנשאר שעשה ממנו ישראל עיסה חייבת בחלה שהרי לא נפטר, וכן קמח שבא לידי כהן חולין גמורין הוא. ואם יש בו כשיעור כלומר חמשת רבעים חייב בחלה, ולאו דוקא בו אלא או שצירפו עם אחר ויש בהם כשיעור חייב בחלה, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מו, ב) דמייתי לה התם גמרא המקדש במלוה, המפריש חלתו קמח גזל ביד כהן, אמאי נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. ופריק שאני התם דנפיק מיניה חורבה, זמנין דאית ליה לכהן פחות מחמשת רבעים והאי אליש לה בהדי הדדי וסבר נתקנה עיסה וקא אתי למיכלה בטיבלא. וכל אותה עיסה הנעשת מאותו קמח אסור לזרים כאלו היא חלה משום בעלמא, דלא חל עליה שם חלה כלל דבר תורה, שאילו כן לא היה גזל ביד כהן אלא היתה חלה וחוזר ומפריש עליה ממקום אחר, כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות פט, א), ובקידושין פרק האיש מקדש (שם), וגרסינן התם ותהוי תרומה ויחזור ויתרום, מי לא תנן התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום, ופרקינן שאני התם דאורייתא תרומה מעליא היא כדרב אלעאי דאמר תורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה. ומאימתי מפרישין את החלה משעת שנותנין מים בקמח, אף על פי שלא גלגל ולא טמטם ראויה ליטול ממנה חלה, ואם הרים הרי הוא חלה ונפטרה העיסה בחלה זו, דתנן (פ"ג, מ"א): כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"א): נתינת המים זו היא ראשית עריסותיכם, ולא שיהא עיקר הרמתה משתתן את המים שאם כן תהא אסור באכילת עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה. אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראוי לחלה, שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה, ומכל מקום [לא] הוקבעה לחלה לאסור באכילת עראי עד שעת גלגול או טמטום האי כדיניה והאי כדיניה שהיא עריסה גמורה, וכענין שאמרו (פאה פ"א מ"ו) בגורן שאינו קבוע לתרומה ומעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח, ואף על פי שראוי להפריש ממנו קודם מירוח.