מנחת חינוך · סימן פ״ד, ב׳

והנה אם נימא דמצוה זו אקרקפתא דגברי אם כן חרש שוטה וקטן שיש להם שדה בירושה או שניתן להם במתנה כמבואר בח"מ וחרש שוטה וקטן לאו בני מצות נינהו אם כן אין פירותם הפקר בשביעית וחייב בתו"מ ואסור ליקח פירותיהם אך אם נאמר דהוא אפקעתא דמלכא גם פירות של חרש שוטה וקטן הוי הפקר גמור. וא"ל הא דתנן שומרי ספיחים בשביעית לצורך לחה"פ ושהל"ח נוטלין שכרן כו' ובתוספות מנחות פ' כל הקרבנות ובכ"מ פלפלו הא מן המשומר אסור באכילה ע"ש ולמה לא היו לוקחין בפירות חרש שוטה וקטן דאפשר לא הי' סמוך לירושלים פירות שלהם ואם הי' באקראי אפשר דאה"נ דהיו לוקחים משלהם או דאפילו הי' מכל מקום אינם בני הקנאה מן התורה כידוע וז"פ. ואם הפירות של חרש שוטה וקטן נשארו אחר שביעית ונתגדלו צריכים להפקיר פירותיהם אח"כ דעיקר המצוה ע"מ שגדל בשביעית יש עליהם קדושת שביעית אפילו בשאר שנים עיין ר"מ ה' שמיטה. והמצוה ל"ד בשנה השביעית [אלא] בכל שעה חל המצוה כנ"פ. ובתוס' במקומות הנ"ל הביאו פלוגתא אי הפירות מן המשומר אסור באכילה א"ל ע"ש באורך גבי שומרי ספיחים. ומצד הסברא בשלמא אי אמרינן דהיה אפקעתא דמלכא דהתורה הפקירה אם כן זה שכתבה התורה ואת ענבי נזיריך כו' מצווים כל ישראל שלא לשמור הפירות כי העשה אינו מוטל על הבעלים לשיטה זו רק ממילא הוי הפקר דהתורה הפקירה ומצווים כל ישראל שלא לשמור הפירות ואם נשמרו אסורים הפירות לשיטות אלו אבל אי נימא דהמצוה הוא על הבעלים שיפקירו אם כן אם הבעלים קיימו המצוה והפקירו ואחרים היו שומרים הפירות אין סברא שיאסרו וי"ל פי' הכתוב ענבי נזיריך היינו שהבעלים הפרישום כו' אבל אם הבעלים כדין עשו מן התורה שיאסרו אם אחרים שומרים אם כן לסברא זו הי' ניחא מה ששומרים ספיחים דאינם נאסרין כלל בשמירת אחרים אך ד"ז לענין איסור הפירות וגם דיני ביעור ודין פירות ששית בשביעית ופירות שביעית בשמינית ובאיזה פירות הולכין אחר עונת המעשרות יבוארו אי"ה בפרשת בהר שם נאמרו כללותיה ופרטותיה: