מנחת חינוך · סימן ת״ר, א׳

שנצטוינו להציל הנרדף כו'. מבואר בר"מ בפ"א מהלכות רוצח ובטור ובש"ע חוה"מ סי' תכ"ה והדינים כ"ה. הרודף אחר חבירו להורגו ופשוט דאין חילוק בין רודף אחר גדול או קטן כל שחייבים על רציחתו פשוט שהרודפו הוא בכלל רודף וכן אחר ע"כ או שפ"כ כיון דנהרגים עליהם הו"ל רציחה גמורה והרודף להורגם מצוה על כל איש ישראל להצילם ולמנוע הרודף אפילו בנפשו אם א"י להציל אלא אם יהרוג את הרודף יהרוג אותו ואם אינו הורג אותו עובר משום עשה זו וגם שני לאוים לא תחוס כו' לא תעמוד כו' כמבואר בר"מ ובהרב המחבר. ואם רודף אחר עכו"ם או גר תושב פשוט שאסור להורגו וההורגו נהרג עליו דלאו בכלל רעהו הוא. אך אם רודף אחר הטריפה או גוסס בידי אדם שאין חייבים על רציחתו מיתה כמבואר כאן פ"ב אפשר דאסור להרוג הרודף דלא הוי פ"נ וכבר עמדתי בזה בפרשת אמור במצות קידוש השם וכן בשאר ענינים שא"ח מיתה על הרציחה כגון שרוצה לכפתו לפני ארי וכדומה עי' בר"מ פ"ב אפשר כיון דהרוצח א"ח מיתה בעבר והרגו אינו נהרג עליו מתורת רודף ואפשר כיון דמבואר ביומא פרק יוה"כ דר"י יליף דפ"נ דוחה שבת מבא במחתרת היינו רודף דדוחה עבירה דרציחה מפני פ"נ ה"ה וכש"כ שבת ורבא דדחי היינו אשכחן ודאי כו' על כל פנים סברתם דהתורה צותה להרוג הרודף מחמת פ"נ דהנרדף אם כן אפילו בכפתו לפני ארי וכדומה דהוי פ"נ הו"ל רודף ומצוה להורגו. ומכל מקום בטריפה אפשר דלא הוי פ"נ ובחיבור זה נסתפקתי אם בשביל פ"נ דטריפה מחללין שבת אף דלחיי שעה מחללין שבת מכל מקום בכה"ג דחתיכי סימני דחיותא עיין בסנהדרין דף ע"ב אפשר דאין מחללין שבת ומכ"ש דאסור להרוג הרודף אך בארי וכדומה דהוי פ"נ לענין כל המצות הוי פ"נ לענין זה ג"כ דמצוה להרוג הרודף ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר. וגם נסתפקתי לעיל אם נאמר דהוא מחמת פ"נ אם כן כיון דקיימא לן דס' פ"נ דוחה שבת אם כן אפשר ברודף אחר אסופי שנמצא במקום מחצה ישראל ומחצה עכו"ם אם הורגין לרודף בספק ג"כ עי' לעיל ומגמר בעתיק' כו'. והרודף לכתחלה צריך להתרות בו בן ברית הוא כו' אבל אם א"י להתרות בו הורגין אותו בכ"ע ואפילו חרש שוטה וקטן הרודפים מצוה להרוג אותם אך באשה המקשה לילד אם יצא ראשו אין הורגין אף דהוי רודף משמים הוא דרדפי וזה טבעו של עולם. ומ"ש בלא התראה כלל ע' בסמ"ע שכ"כ כן מראי' דקטן וז"ב. ובטריפה שכתבתי דאין הורגין הרודף אפשר אף הנרדף בעצמו אסור להורגו כיון דאין זה ש"ד ופ"נ ולא נתנה ש"ד לדחות אצלו כן נראה. והורגין את הרודף אפילו בשבת ע' בסנהדרין דף ע"ב מבואר להדיא גבי מחתרת ומביאו הר"מ פ"ט מהל' גניבה ושם אינו מוכח רק דרשות הוא אך לפי מאי דמסקינן דמצוה היא ע' בדף ע"ג אם כן ה"ה בשבת מצוה דהוא פ"נ וז"פ. ועי' במנ"ל פכ"ד מהל' שבת דכתב ג"כ כמ"ש וכתב דהוא דבר פשוט אך לא הביא הגמרא שהזכרנו שמפורש להדיא בש"ס דשבת נדחה וילפינן מקרא ולא לדבר פשוט אך הדין אמת. ועיין במנ"ל כאן שכתב היכי דיש לו רשות להרוג כגון גוה"ד את הרוצח או בבא על הגויה דקנאין פוגעין בו והוא רשות אם הנרדף הרג את הרודף אינו נהרג עליו ומביא ראיה מדאמרינן דאלו הרג זמרי לפנחס לא היה נהרג כיון דלא הי' מצוה רק רשות וע' לעיל בפרשת אמור במצות קד"ה שכתבתי דוקא הנרדף עצמו אם הרג הרודפו אין נהרג עליו אבל אם אחר הרג הרודף שעושה ברשות ודאי נהרג עליו כי הותר לו ש"ד כיון דעושה ברשות אך הנרדף עצמו שאני ואפשר גם בטריפה אלו הרגו בעצמו א"ח. אך יש לחלק בין הנושאים ולא באתי רק לעורר. וע' עוד שכתב היכי דהוא מצוה כגון שהרודף הרג את המציל נהרג עליו כיון דעל המציל מצוה לרודפו לא הוי רודף כלל ע"ש. בענין ס' ישראל שהבאתי ע' לעיל שכתבתי דהורגין הרודף גם לפי סברת בעל תה"ד מובא בש"ך י"ד סי' קנ"ז דל"ש ס' נפשות להקל באותן עבירות שיהרוג כיון דלא הקפידה תורה על נפשו לא ילפי' משאר ספיקות ה"נ כיון דהתורה לא הקפידה על נפש הרודף מפני פ"נ דהאיך אם כן בספק ג"כ נהרג ואין אומרים ס"נ לקולא ואפשר אפילו נמצא האסופי במקום רוב עכו"ם מכל מקום כיון שמחללים שבת עליו דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ה"נ הורגין הרודף מחמת פ"נ ובאתי רק לעורר. והנה מ"ש דלכתחלה צריך להתרות להרודף בן ברית הוא כו' ע' במנ"ל פ"ח מה' חובל שכתב דוקא אחר שבא להציל צריך להתרות לרודף אבל הנרדף עצמו א"צ להתרות בו כלל ע"ש.