מנחת חינוך · סימן תס״ז, א׳

שלא להתגודד גופנו כמו שעושין עכו"ם וע"ז נאמר לא תתגודדו כו'. מצוה זו מבואר בה' עכו"ם פי"ב הל' י"ב ולהלן ודיני המצוה כן הוא בס"ד ובטור ובי"ד סי' ק"פ השורט היינו שעושה חבורה בגופו אפילו כ"ש על המת הן ביד או בכלי חייב מלקות ונכפלו הלאוין דפסוק א' כתיב בפ' קדושים ושרט לנפש לא תתנו כו' ובפ' אמור כתיב בכהנים ובבשרם לא ישרטו שרטת וכאן כתיב לא תתגודדו כו' והכל לאו אחד אף על פי דשריטה משמע ביד וגדידה משמע בכלי מכל מקום פוסקים דגדידה ושריטה הכל אחד כר"י במכות דהלכתא כוותי' ובין שהתרו בו מלאו דשריטה כו' או מלאו דלא תתגודדו חייב מלקות כי הכל אחד הן ביד והן בכלי יכול להתרות בו מאיזה לאו שירצה כי הכל אחד ע' בכ"מ. והנה אף על פי שבכהנים מבואר לאו זה בפ"ע מכל מקום אינו נמנה בפ"ע כי בא להשלים הדינים כמו שמבואר בס' המצות לרבינו בכ"מ כגון קרחה וגילוח הזקן אף על פי שבכהנים נכפלו אינם רק לאו א' כי הם להשלים הדינים ויש הרבה כזה בסמ"ק להר"מ מי שבקי בדבריו. ומכל מקום צע"ק אם התרו בלאו דכהנים אם לוקין דסובר דמלעיגין בו כמ"ש כ"פ בח"ז בשם התוס' בשבת אם כן אפשר דסבר דהתורה הזהירה לכהנים דקדושים ביותר ואפשר כיון דהכל לאו אחד הוי התראה וצע"ק. ומבואר דלאו זה אינו דוקא על קרובו אלא על כל המתים דאינו מבואר בקרא על קרוב רק על נפש סתם והתוס' ביבמות דף נ"ג ע"ב הקשו דאמרינן בסנהדרין דף ס"ח דר"ע הי' מכה עצמו על בשרו עד שהי' דמו שותת על פטירת ר"א ותירצו שני תירוצים אחד דשריטה לחוד ומכה עצמו לחוד ולא אסרה התורה אלא שריטה ועוד דעל התורה הי' מצטער כדאמרינן הרבה מעות כו' ובסנהדרין שם כתבו התוס' רק תירוץ השני דעל התורה הי' מצטער והטור שם מביא דעת הרמב"ן כתירוץ הראשון של התוס' ומביא דהרא"ש תמה עליו דאין חילוק בין שורט למכה כיון דביד מחייב והרא"ש סובר כתירוץ השני דעל תורתו הי' מצטער. והנה ד"ז דעל התורה שרי הוא כמו שיבואר לקמן דאיסור אינו אלא על מת ולא על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים ה"נ לא הוי על מת רק על התורה. והר"מ כאן שלא הביא חילוק בין שורט למכה נראה דלא ס"ל כן וכן הרהמ"ח דלא הוי שתקו להשמיענו זה ועובדא דר"ע סוברים כתירוץ דעל התורה כו' וזה א"צ דהוא בכלל מ"ש דא"ח על ביתו וספינתו כש"כ על התורה. ועי' ביו"ד סעיף ז' שמביא דיעות אלו דעה ראשונה דמותר במכה בשם יש מי שאומר ודיעה אחרונה ג"כ בשם יש מי שאומר ובאמת דהרבה פוסקים אוסרים ובכללם הר"מ והרהמ"ח ועי' בכללי הפוסקים בפרמ"ג יו"ד על כל פנים גם זה מוכח דכולם סוברים דאין חילוק בין קרוב לרחוק וז"פ. והנה זה מבואר בגמרא במכות ושרט כו' יכול אפילו שרט על ביתו שנפל כו' ת"ל לנפש כו' א"ח כו' וכן כ' הר"מ כאן השורט על ביתו כו' פטור ואינו לוקה כו' ואינו מבואר אם הוא פטור אבל אסור ומל' פטור אינו מוכח דכבר כתבתי בח"ז דסוברים דכלל זה אינו אלא בשבת והב"י שם כתב על דברי הטור שכתב המשרט על צער אחר פטור וז"ל ופטור דנקיט רבינו ל"ד דאיסור נמי ליכא במלתא וכ' דמשמע כן. ואיני מבין המשמעות ואפשר כיון דלא אסרה תורה לא מצינו איסורא. ובש"ע מביא הרמ"א דברי ב"י דשרי וצ"ע שלא הביאו דברי הרהמ"ח דמבואר בדבריו להדיא דאיסור יש רק אין חיוב הלאו ע"ז והרהמ"ח הי' מגדולי הראשונים ז"ל כידוע וע"ש בש"ך שמביא בשם הב"ח שאוסר דלא כב"י ע"ש ואין הב"ח בידי וכיון דדעת הרהמ"ח דאסור ודאי אסור דלא מצינו חולק עליו. ולכאורה אם איסור יש האיך עשה ר"ע נהי דלא הוי אלא על התורה מכל מקום איסור יש. וצ"ל דדעת הרהמ"ח דעל דבר מעולם הזה יש איסור אבל על התורה שרי ואפשר לא חילק בזה ע"כ פוסק דשרי ממעשה דר"ע ומכל מקום יש להחמיר כהרב והב"ח.