מנחת חינוך · סימן מ״ב, ל״ו

והנה מוכר עצמו הדין כמו מכרוהו ב"ד דרבו חייב במזונות אשתו ובניו עיין לעיל ולהרמב"ן דגם באשה שייך מ"ע נלע"ד דודאי א"ח במזונות בעלה דמזונות אשתו נפ"ל ממכרוהו ב"ד דכתיב ויצאה אשתו וכו' ה"ה במצות עשה אבל מזונות הבעל לא שמענו אך אפשר מזונות הבנים אם יש לה דכתיב במצות עשה ויצא מעמך הוא ובניו דנפקא לן דחייב במזונות בנים ועיין כאן פ"ג בכ"מ ומ"ל דלא תלוי בדבר זה שהאב חייב במזונות בניו רק דרבנן ובפרט לדעת הר"מ דאפילו גדולים דאין חיוב על האב כלל מכל מקום חייב האדון אם כן גם באשה המ"ע חייב ג"כ האדון במזונות בנים ואין ראיה מכתוב שנאמר בלשון זכר דכהת"כ בלשון זכר נאמרה וגם כל הפרשה במצות עשה כתיב בלשון זכר ומכל מקום דעת הרמב"ן שגם האשה בכלל זה אם כן נראה דחייב במזונות בנים ג"כ. ופשוט באשה שיש לה בעל א"י למכור עצמה בלא רשות הבעל דהמעשה ידיה הוא של בעל אף על פי שהוא רק מדרבנן אך באופן שאין מע"י לבעל עאה"ע הל' כתובות אם כן בכה"ג יכולה למכור עצמה ופשוט. והנה מ"ע נקנה בכסף ובש"כ ובשטר כמו מב"ד עיין לעיל ותלמד לכאן ואכתוב החילוקים שבין מב"ד למ"ע ותדע דלשאר הדברים שלא בארנו הם שוים ועמ"ס אהלות פח"י גבי מדורות הכותיים בתוי"ט ד"ה ואם הי' מביא תוספתא דהכל נאמנים לשמור אפילו עבד ואפילו שפחה וכתב דעבד היינו עבד ישראל הנמכר לעכו"ם דע"כ אינו נאמן דהוא בעצמו עושה מדורות כותיים ואיך יהיה נאמן לשמרו והא דגרס בסיפא ואפילו שפחה כתב דמשבשתא דשפחה ישראלית נמכרת לעכו"ם לא שמענו ועוד דאין נמכרת מאביה אלא למי שיש עליו קדושין כמ"ש הר"מ פ"ד מה"ע עכ"ל ותמיה היא שלא שמע דזה דעת הרמב"ן דדין מ"ע הוא ג"כ באשה אם כן נמכרת לעכו"ם ג"כ כי כל הפרשה באשה ג"כ והא דאין אמה רק אם יש עלי' דין יעוד היינו אמה קטנה ע"י אביה דזה דין אחר ומצוה אחרת אבל גדולה ומ"ע דינה כדין ישראל המ"ע לכל הדינים וז"פ ואפשר דמכאן יצא להרמב"ן ד"ז אך על כל פנים תמוה על התוי"ט שד"ז חידוש גדול בעיניו והוא מפורש ברמב"ן ולקמן יתבאר אף לדעת הר"מ משכחת לה שפחה ישראלית עיין לקמן: