מנחת חינוך · סימן שנ״א, ב׳

ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שניתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קודש, כבר פרשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד ע"ב). מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו (שם) טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהציבור וכן השותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. ואם תשאל עוד, ולמה לוקץ על לאו זה, אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה בדיבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא ע"א) מכלל זה נשבע וממיר, ומקלל חבירו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה.