מנחת חינוך · סימן רס״ד, א׳

שיטמאו כו'. הנה הרהמ"ח קיצר כאן בדין טומאת קרובים ואכתוב בעזהשי"ת קצת דינים כדרכי והנה ששה מתים מפורשים בתורה אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו מאביו ודוקא אם לא היתה לאיש ויבואר כ"א בפ"ע בעזהשי"ת. והנה אשתו הנשואה אינו מפורש בתורה רק בגמ' דרשו לשארו זו אשתו והר"מ פ"ב מה' אבל כ' ז"ל אשתו של כהן מתטמא לה ע"כ ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוהו כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא כו' ואינו מטמא אלא לנשואה כו' ע"ש וכן בר"פ שם כ' לענין איבול דעל מתים הנ"ל מתאבל עליהם ד"ת ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה דלשיטתו האבילות בתר טומאה גריר כמבואר שם ויבואר בעזה"י וכן דעת הרהמ"ח במצוה זו לקמן וע"ש בכ"מ שדעתו בדעת הר"מ דהוא מודה דמטמא לה מד"ת וגם מתאבל עליה מן התורה אך כיון שאינו מפורש בתורה קורא אותו מד"ס ושארו אינו מוכח שהיא אשתו והת"א פי' דקריבי לי' עלח"מ דעתו בדעת הר"מ דהוא רק מד"ס דהיינו דרבנן לא מן התורה כלל ע"ש. ובאמת ששיטת הר"מ תמוה מש"ס מפורש ביומא ד' י"ד בהא דפריך ומי גזר ר' יהודא שמא יאכל והא תנן אף אשה אחרת מתקינין לו ולכי מייתא אשתו עביד עבודה כו' ולשיטת הר"מ לא פריך מידי דהא ר"י לא גזר רק בדאורייתא ולגבי אשתו להר"מ ל"ה רק דרבנן וצריך עיון גדול לכאורה. והנה הר"מ סתם דאשתו של כהן מטמא לה ולא ביאר אפילו קטנה שקידושיה ונשואיה הם רק דרבנן מכל מקום מטמא לה ועיין בכסף משנה שם. וזה מבואר ביבמות דפ"ט דאשתו קטנה מטמא לה וחכמים יוכלו לעקור דבריהם אף דהוי קו"ע כיון דירית לי' הוי מ"מ. וע"ש בתוס' דכלל הזה הוא ל"ד דיש דיורשין אותם ומכל מקום אינו מטמא וגם נזיר וכה"ג אסורים לטמאות לכל הקרובים ולאשתו ג"כ אף שיורש אותה וגם ד"ז דמ"מ רק במקום שאין שם ישראלים ואשתו אפילו קטנה מותר לטמאות עצמו אפילו יש שם ישראלים אלא כיון דיש טעם ראוי והגון יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור ד"ת אפילו בקו"ע וכ"כ במס' נזיר דף מ"ג ע"ב וע"ש וכן בש"ע לא ביאר בפי' אבל הדין דין אמת. והנה אם נשא שוטה פשיטא דאינו מטמא לה דלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה נשואין כלל בשוטה ע' ש"ס ובאה"ע סי' מ"ד. אך בחרש שתיקנו נשואין מדרבנן מכל מקום פקח שנשא חרשת לדעת הר"מ פ"ב מה' אישות וכ"פ בש"ע אה"ע סי' צ' דאין הבעל יורשה אם כן בודאי אינו מטמא לה דלא אתו נשואין דרבנן ודחו בקו"ע לאו מן התורה רק לעיל מחמת דיורשה אבל כאן דאינו יורשה בודאי אינו מטמא לה. ואם האב קידש בתו לא' פחותה מבג"ש וי"א והכניסה לחופה פחותה מבג"ש אם הוי נשואה לטמא לה וכן לענין ירושה עיין בזה פלפול ארוך במ"ל פ"ג מה"א הי"א ד"ה האב דהביא דעת הפוסקים והסוברים דהוי חופה יורשה ומטמא לה ולהסוברים דלא הוי חופה אינו יורשה ולא מטמא לה וכן חופת נדה מחלוקת הראשוני' אם הוי חופה לענין טומאה וירושה ע' באה"ע סי' פ"א בח"מ וב"ש ועיין בנ"י יבמות כ' כ"ה דמדאורייתא יורש אותה אינה נקראת מכל מקום כי היורשין מטפלין בה רק היכי דירושת הבעל מד"ס הוי כמ"מ ומובא ג"כ בח"מ סי' י"ז והר"מ סובר דירושת הבעל מד"ס מכל מקום אפילו אם יורש אותה מכל מקום לא תלוי זב"ז אפילו לדברי הר"מ. והנה אם לא נכנסה לחופה רק מסר האב לשלוחי הבעל ע' אה"ע סימן נ"ד מובא בב"ש דהרבה פוסקים וכן מלשון הר"מ מוכח דוקא דהבעל יורש אותה אבל לא לשאר מילי להפרת נדרים כו' אבל בתוס' בסוגיא כ' דמטמא לה ומפר נדריה וע"ש בתוס' כתבו כיון דרחמנא אפקי' מסקילה לחנק כו' לכן מטמא לה ולא כתבו משום דיורש אותה הוי כמ"מ דכבר כ' דאין זה כלל דמצינו אף דיורש אותה מכל מקום אינו מטמא לה בשם התוס' ביבמות רק היכי דתיקנו רבנן ולדעת הפוסקים אף דיורש אותה מכל מקום כיון דאינה אשתו לא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה ואינו מטמא לה וע"ש בב"ש מפלפל אי מסירה לשלוחי הבעל מהני בנדה כמו חופה דל"מ ודעת הח"מ דלא עדיף מחופה וע"ש בב"ש דעדיף כי הטעם דמחלה. ונראה דלענין לטמא לה אינו מטמא לשיטת הר"ש דחופת נדה לא קני אף דמהני לענין ירושה אף שסוברים בזה כמו התוס' דבמסר מטמא לה מכל מקום לענין זה בודאי גרוע מחופה רק שיורשה וטומאה לא תלי בירושה כמבואר בתוס' שהבאתי לעיל וע"ש בב"ש שכתב דמסירה מהני אף באלמנה אף להסוברים דבאלמנה ל"מ חופה מכל מקום לענין ירושה אחלתי' נראה ג"כ דמ"מ אין מטמא לה כיון דאינה אשתו אף דירית לה. ואשה שנתגרשה ס' גירושין אף דלענין ירושה יש פלוגתא ע' באה"ע סי' צ' מכל מקום בודאי אינו מטמא כהנים לס' כמשי"ת לקמן אי"ה ואינו תלוי בירושה.