שלא נשבע כו' למדנו עונש כו'. עפר"ד דרך מצותיך הקשה על הספרא דאזהרה לא שמענו ת"ל לא תשקרו תפ"ל דהוא נשבע לשקר ואזהרתי' לא תשבעו בשמי לשקר ותי' שם דשבועת ביטוי דחייב מאזהרה זו א"ח אלא בנשבע מעצמו או שענה אמן אבל שבועת הפקדון עיין ר"מ ה' שבועות דאף מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן חייב אף דלא נשבע כלל אם כן אינו באזהרה דנשבע לשקר רק משום אזהרה זו. אח"ז כ' דעכשיו דהתורה גילתה אזהרה זו אם כן ג"כ עובר על לא תשבעו בשמי כו' ע"ש. והנה הרמ"ח סתם וכ' דעובר בשני לאוין נראה דס"ל כסברת הפר"ד הנ"ל דסתמא מיירי הרהמ"ח מדין שבועת הפקדון ע"י אחרים ג"כ ומכל מקום כתב דעובר על שני לאוין אף שכתב הרהמ"ח נשבע אין דקדוק כיון דהתורה גילתה דחייב הוי כמו נשבע כמבואר בר"מ פ"י דאף שלא ענה אמן הוי כעני' ע"ש ובר"מ לא ראיתי שכתב דעובר בשה"פ בשני לאוין וכפי הנראה הוא מס' המצות להר"מ כמ"ש הפר"ד אבל בספרו הגדול לא כת' זה ובפר"ד נסתפק בזה אם מושבע מפי אחרים עובר ג"כ על לא תשבעו בשמי לשקר ומד' הרהמ"ח נראה דעובר:
מנחת חינוך · סימן רכ״ו, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.