מנחת חינוך · סימן רכ״ב, ד׳

והנה בכל הדינים הנ"ל מבואר דאם עבר על הלאו אינו לוקה דיקיים העשה אך אם נשרף או נאבד הקציר אז לא יוכל לקיים העשה אז לוקין ע' בפ"א מהמ"ע ובהרהמ"ח כאן. ונ"ל דהיינו דוקא בנשרף או נאבד דא"י לקיים העשה וג"כ א"ח בתשלומין ע' בחולין פ' הזרוע גבי מזיק מתנות כהונה או שאכלן ומתנות עניים שוה בזה למת"כ ע"ש בסוגיא דהוי ממון שאין לו תובעים אבל אם לקחו המלך בחובו או איש אחר נטלו בחובו ומבואר שם בגמ' כ"ה דנטלו בחובו דקא משתרשי לי' חייב לשלם מ"כ וגם לעניים ע"ש בתוס' ובר"נ דמחלק בין אם הוא הפקיע המצוה כגון שאכל אם כן מצוה אם כן וחיוב ממון ג"כ אין כאן. אבל אם לקחו בחובו דלא הפקיע המצוה אם כן מ"ל הן מ"ל דמיהן וצריך לשלם אם כן כאן נמי בנטלו בחובו אף שאין הקציר בעין מכל מקום כיון שצריך לשלם אם כן אין עליו חיוב מלקות ולא ילקה לעולם כיון דאינו בעין ורק חיוב ממון עליו אם כן אימתי שיתן ממון יפטור עתו"ס מכות אם כן הו"ל כמו לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין כנ"ל ע"ש בחולין ובתוס' ור"ן. ולפי זה לכאורה יש לחלק בין אם הפאה או שאר המתנות שוים פרוטה דאז צריך לשלם אף דהוי ממון שאין לו תובעים דקא משתרשי לי' אבל אם אין בהם ש"פ אם כן אפילו יש לו תובעים א"צ לשלם אך באמת ז"א לסברת הר"ן כ"ז שאינו מפקיע בידים המצוה אם כן מ"ל הן מ"ל דמיהן אם כן כמו שהמצוה היא אפילו פמש"פ אם כן כל היכי דמשתרשי ולא הפקיע המצוה מחויב ליתן דמיו והוי כאילו הדבר בעין בתורת המ"ע ע"ש בר"נ אם כן אפילו פמש"פ נמי והדבר צריך ביאור רחב ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר לב המעיין: