מנחת חינוך · סימן קמ״ב, ב׳

והנה במשכ"ל בשם רש"י דשריפת קדשים טהורים אסורין משום בזיון קדשים. באמת רש"י ז"ל כ' אהא שפסולו בדם ובבעלים תעובר צורתו כ' כיון שאין פסולו בגופו אין פסולו חמור לשרוף קדשים בבזיון והיינו דוקא כיון דנפסל הקרבן וא"ר וע"כ לשרפה קאי לא הוי איסור שרפתו אלא משום בזיון קדשים וטוב יותר להמתין אבל בקדשים טהורים דראויים למזבח או לאכילה נראה דאסור מן התורה לשרפה לא משום בזיון קדשים לחוד רק משום לאו ואבדתם כו' לא תעשון כן לד' אלקיכם עיין ר"מ פ"ו מהיסה"ת דמוחק בשם או הנותץ אבן בעזרה או שורף עצי הקדש עובר משום לאו לא תעשון אם כן מ"ל ששורף עצי הקדש בדרך השחתה עובר בלאו הזה או שורף בשר קדשים דראוי והוא שורף בדרך השחתה עובר בלאו הזה ל"מ אם שורף איסורין דיש בהם מעילה דקרינן בי' קדשי ה' ודאי עובר מ"ל עצי הקדש או בשר הקדש אלא אפילו אם שורף בשר קדשים לאחר זריקת דמים או בשר קדשים קלים מכל מקום כיון דהם קדשי שמים והוא שורף בדרך השחתה עובר בלאו הזה. וד"ז למדתי מתורת הגאון בעל משנ"ח ע"ש במצוה ג' דכל דבר המקודש ששורפין או מקלקלין עוברים בלאו הזה ולאו דוקא עצי הקדש ע"ש ול"ד שריפה אלא בכ"ד המאבד ומקלקל איזה דבר המקודש עוברים בלאו הזה. וכן נ"ל ה"ה בקדשים חיים אם הורגין אותם או מקלקל אותם שלא יהיו ראוים להקרבה חוץ הלאו דמטיל מום שיבואר לקמן פ' אמור בס"ד עוברים משום לאו הזה ג"כ כמו הנותץ אבן מעזרה וכדומה. והנה צ"ע בסנהדרין קי"ב גבי שללה ולא שלל שמים. ובע"ז י"ג גבי קדשי ב"ה ולשווי' גיסטרא ומתרץ אביי א"ק ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ורבא אמר ט"א נראה דאינו סובר כאביי וצ"ע רחב ואי"ה במצוה דלא תעשון יבואר באורך. ובעמדי בזה לא אמנע לכתוב מה שאיני מבין פירש"י סנהדרין קי"ג ע"א דמבואר שם כתבי הקודש יגנזו מתניתין דלא כר"א דתניא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה א' א"נ עה"נ שנאמר ושרפת והיכי דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן כו' ופירש"י דכתיב כו' אי אפשר לשרפם משום קרא דלא תעשון ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא ואיני יודע לאיזה תכלית מסיים רש"י ואנן בעינן שללה הא בפשיטות א"י לשרפה דכתיב לא תעשון ע"ש בגמ' ול"ל האי סיום דבעינן שללה. ואפ"ל דהי' קשה לרש"י אמאי א"י לשרוף מלאו דלא תעשון ניתי עשה דשרפה בעה"נ ולידחי ל"ת כדקי"ל בכ"ד דעדל"ת ע"כ שיכל רש"י את ידיו כיון דא"י לשרוף מחמת הלאו ה"ל שלל שמים ואינו בשרפ' כלל. ובגוף הדבר איני מבין דברי המשנה ג"כ מפני מה כתבי הקודש יגנזו כיון דחל איסור עה"נ והעדל"ת דלא תעשון ומפני זילותא לא יקיים העשה והי"ל להיות נידון בשרפה דלדברי המשנה אין זה בכלל שלל שמים ואפשר מפני בזיון עקרו חכמינו זכרונם לברכה העשה וצ"ע. והנה ר"א דסובר דאינה נעשית עה"נ מפני לאו דלא תעשון אין להקשות הא לאו זה דמחיקת השם לדעת הרבה פוסקים הסוברים דע"מ לתקן שרי עטיו"ד סי' רע"ו ובב"י אם כן כאן הוא מתכוין למצוה ולמה יהי' אסור כלל ז"א כיון דעיקר המצוה כדי לאבד ולהשחית ה"ל השחתה וכה"ג כתבתי לעיל גבי קריעת המעיל. ולכאורה לפמ"ש תוס' בעירובין ד"ק דהיכא דבא ע"י פשיע' אין עשה דוחה ל"ת אם כן כאן דבא ע"י פשיעה ע"כ אין עדל"ת ז"א דכבר כתבתי בחידושי ויבואר לקמן בח"ז דדוקא בגונא דכ' התוס' דהל"ת בא ע"י פשיעה אבל העשה היה בלא פשיעה ג"כ ע"כ אינו דוחה אבל אם העשה באה גם כן ע"י פשיעה ובלא הפשיעה לא היה העשה ג"כ ל"ש זה ודוחה העשה הל"ת אם כן ה"נ ע"י פשיעה באה העשה וה"ל לדחות ויבואר באורך במצות עה"נ. והנה הלאו הזה נוהג בכל אישי ישראל אפילו נשים ועבדים וע' מש"ל מצוה ח' ודין לאו זה ככל לאו שאין לוקין מחמת אב"מ או נל"ע לכל הדברים: