לשכת הסופר · סימן ז׳, ה׳

עד ההפסק וכו'. אבל מה שלמטה מן ההפסק אינו מצטרף. כן היא דעת המרדכי ורוב הפוסקים. אך דעת הר"מ המאירי הובא בב"י שאם הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה לתינוק כשר. וע' בד"מ אות ד'. ונראה לפע"ד להוכיח דגם דעת רש"י ז"ל דלא מיצטרף. ובזה נראה לעמוד על כוונתו גבי איפסקה וי"ו דויהרג בניקבא שכתב וי"ו דויהרג אירע במקום נקב. ובס' אבן עוזר (שאצל הפר"ח או"ח) הקשה אמאי לא פירש כן גם בעובדא קמא דאיפסקה ה"א דהעם בניקבא (ומתוך כך השיא דעת רש"י ז"ל לכוונה אחרת ממ"ש הב"י לדעתו. ע"ש וע' שו"ת בית אפרים או"ח סי' ג') ולפע"ד לשון רש"י ז"ל צח ונקי מדוייק בתכלית הדיוק. כי הנה לשון הפסק שייך בשני אופנים. או שיש כאן ענין אחד ארוך ובא איזה דבר ומפסיקו באמצע לשני חלקים. או שאחד הולך או מושך איזה דבר והיה דעתו ללכת או למשוך את הדבר יותר רק שמחמת איזה סיבה הוצרך לפסוק שם שלא ללכת ושלא למשוך יותר. אבל אם יש כאן דבר א' ובא א' ולקח ממנו מקצתו על זה לא שייך לומר שהפסיקו אלא שייך לומר שקצרו או גרעו. ולכן בעובדא קמא דאיפסקה ה"א לא חש לפרש באיזה ענין נעשה ההפסק שאפי' אם נאמר שנעשה בענין הראשון דהיינו שהנקב חלק את הרגל לשני חלקים ג"כ ניחא. דכל שאנו רואים שנשאר כשיעור אות קטנה כשר. אבל בעובדא דאיפסקה וי"ו לא נוכל לפרש כן שהרי אם הנקב הפסיק את הוי"ו לשני חלקים לא נוכל לסמוך אינוקא. כי הוא יצרף גם את החלק התחתון ובאמת לא מיצטרפי והיינו צריכין לכסות את החלק התחתון (כמ"ש הט"ז בסי' ל"ב סק"י) וזה לא נזכר בגמ'. ואם נאמר שהנקב כלה כל החלק התחתון על זה לא שייך לשון איפסקה אלא הול"ל איתקצרה לי' וי"ו דויהרג בניקבא או איגרע לי' וי"ו דויהרג בניקבא. לכן פירש וי"ו דויהרג אירע במקום נקב. דבענין זה שייך שפיר לשון הפסק אף אם מצד האחר של הנקב אין כלום אלא שמשך את הקולמס ומחמת הנקב הוצרך להפסיק. וזה נכון לפע"ד בדיוק לשון רש"י ז"ל. ומוכח דס"ל כדעת רוב הפוסקים דלא מיצטרפי: האמנם דלפי"ז מוכח נמי דעת רש"י דגם אם בשעת הכתיבה פגע בנקב לא איכפת לן משום הקפת גויל. וכמ"ש הב"י. כבר כתב שם הב"י כי דעת הרמב"ם ושאר פוסקים בהך מילתא דלא כותי'. והנה הרי"ף והרא"ש בעובדא דוי"ו לא גרסי בניקבא. ולדידהו י"ל בא"א (ועמ"ש אי"ה בחקירה ד'):